מסילת ישרים

מסילת ישרים

פרק יב'

מסילת ישרים

פרק יג' חלק א'

מסילת ישרים

פרק יג' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק יג' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק יג' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק יג' חלק ה'

מסילת ישרים

פרק יג' חלק ו'

מסילת ישרים

פרק יד' חלק א'

מסילת ישרים

פרק יד' חלק ב'

מסילת ישרים - בדרכי קניית הנקיות וההרחקה ממפסידיה - פרק יב'

הנה האמצעי האמיתי לקנות הנקיות, היא התמדת הקריאה בדברי חכמים ז"ל, אם בענייני ההלכות ואם בענייני המוסרים. כי הנה אחר שכבר התאמת אצל האדם חובת הנקיות והצורך בו, אחר שכבר השיג הזהירות והזריזות במה שנתעסק בדרכי קנייתם, והתרחק ממפסידיהם, הנה לא יישארו לו עתה עיכובים לקנות הנקיות אלא ידיעת הדקדוקים אשר במצוות כדי שיוכל ליזהר בכולם. 

ועל כל הנה צריך לו בהכרח ידיעת ההלכות על בורים, לדעת ענפי המצוות עד היכן הם מגיעים. 

וגם לפי שהשכחה מצויה בדברים הדקים האלה, הנה תצטרך לו התמדת הקריאה בספרים המבארים אלה הדקדוקים, למען חדש בשכלו זכירתם, אז וודאי שיתעורר לקיימם. וכן בעניין המידות מוכרחת לו קריאת מאמרי המוסר לקדמונים או לאחרונים, כי פעמים רבות אפילו אחר שיקבע האדם בעצמו להיות מן המדקדקים הנקיים, אפשר לו שיאשם בפרטים מפני שלא הגיעה ידיעתו בהם, כי אין אדם נולד חכם ואי אפשר לו לדעת את הכל. אך בקריאת הדברים יתעורר במה שלא ימצא בספרים עצמם, כי בהיות שכלו נעור על הדבר, הולך ומשגיח הוא על כל הצדדין, וממציא עניינים חדשים ממקור האמת. 

ואמנם מפסידי המידה הזאת הנה הם כל מפסידי הזהירות, ונוסף עליהם חסרון הבקיאות בידיעת הדינים או המוסרים כמו שכתבתי.  וכבר אמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק ב'): "ולא עם הארץ חסיד" כי מה שלא ידע אי אפשר לו לעשות. וכן אמרו (קדושין מ'): "תלמוד גדול, שהלימוד מביא לידי מעשה".

מסילת ישרים - בביאור מידת הפרישות - פרק יג' חלק א'

הפרישות היא תחילת החסידות. ותראה שכל מה שבארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק, ומכאן ולהלאה הוא לשיהיה חסיד. 

ונמצא הפרישות עם החסידות הוא כמו הזהירות עם הזריזות, שזה ב'סור מרע' וזה ב'עשה טוב'. 

והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו ז"ל (יבמות כ'): "קדש עצמך במותר לך". 

וזאת היא הוראתה של המלה עצמה "פרישות", רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו שאוסר על עצמו דבר היתר. והכוונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו. והעניין, שכל דבר שיוכל להיוולד ממנו גרימת רע אף על פי שעכשיו אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרש ממנו. והתבונן ותראה שיש כאן שלוש מדרגות: יש האסורים עצמם; ויש סייגותיהם, והם הגזרות והמשמרות שגזרו חז"ל על כל ישראל ויש הרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות, להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהיינו, להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם, כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול.

מסילת ישרים - בביאור מידת הפרישות - פרק יג' חלק ב'

ואם תאמר מניין לנו להיות מוסיפים והולכים באסורים, והרי חז"ל אמרו: "לא דייך מה שאסרה תורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים", (ירושלמי נדרים ט' א'), והרי מה שראו חז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת כבר עשוהו, ומה שהניחו עתה גזרות אשר לא ראו הם לגזור אותם? 

ועוד שאין גבול לדבר הזה, ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל, וחז"ל (ירושלמי קדושין פרק ד') אמרו: שעתיד אדם לתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב'): "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם". התשובה היא, כי הפרישות וודאי צריך ומוכרח, והזהירו עליו חז"ל. הוא מה שאמרו (תורת כוהנים): "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט) - " פרושים תהיו". עוד אמרו (תענית י"א): "כך היושב בתענית נקרא קדוש קל וחומר מנזיר". עוד אמרו (פסיקתא): "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג) - "זה חזקיהו מלך יהודה. אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מלעיגין ואומרים: זה מלך". עוד אמרו (כתובות ק"ד) ברבנו הקדוש, שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו ואמר: גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי מן העולם הזה, אפילו באצבע קטנה שלי. עוד אמרו: "עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו,  יתפלל על אכילה ושתייה שלא יכנסו בתוך מעיו".

 

הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו. אמנם על כל פנים צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה.

מסילת ישרים - בביאור מידת הפרישות - פרק יג' חלק ג'

אך העניין הוא, כי וודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר. יש פרישות שנצטווינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז'): "אל תהי צדיק הרבה".  ונבאר עתה הפרישות הטוב ונאמר, כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל ענייני העולם ניסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות, והתאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם להימלט מן העניינים האלה, ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם, כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשך אחריו איזה חטא בעקב. דרך משל, המאכל והמשתה כשנוקו מכל איסורי האכילה הנה מותרים הם, אמנם מילוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר מינים רעים, כל שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבוע מאכילה ושתייה, הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו - יכאב לו וירגיש מאוד. ומפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקניין לשיהיה שולחנו ערוך כרצונו, ומשם נמשך אל העוול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפילה, מה שהיה נפטר מכל זה, אם מתחילתו לא משך עצמו בהנאות אלה.

וכעניין זה אמרו בעניין בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד): "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות". וכן על עניין הזנות אמרו (סוטה ב'): "כל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן היין.

מסילת ישרים - בביאור מידת הפרישות - פרק יג' חלק ד'

 

ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הינצל מיצרו, כי כיון שבהיותו בפרק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבש אותו, על כן צריך שעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה.  הנה הבעילה עם אשתו המותרת היא היתר גמור, אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין (ברכות כ"ב), שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים. לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של האדם התאווה הזאת ומשם יכול לימשך אל האיסור. וכמאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז): "אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע", ולוא עוד אלא שאפילו בשעה הראויה והעת ההגון, אמרו על רבי אליעזר: (נדרים כ') שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה למי שכפאו שד, כדי שלא ליהנות אפילו בשעת הנאתו. המלבושים והקישוטים לא הזהירה התורה על יפיים או על תבניתם, אלא שלא יהיה בהם כלאיים ויהיה בהם ציצית ואז כולם מותרים, אמנם מי לא ידע שמלבישת הפאר והרקמה תמשך הגאווה, וגם הזנות יגבול בה, מלבד הקנאה והתאווה והעושק הנמשכים מכל מה שהוא יקר על האדם להשיגו. וכבר אמרו ז"ל (בראשית רבה פרק כ"ב): "כיון שרואה היצר אדם שתולה בעקבו, ממשמש בגדיו ומסלסל בשערו - אומר זה שלי". הטיול והדיבור אם אינו בדבר אסור, וודאי דין תורה מותר הוא, אמנם כמה ביטול תורה נמשך ממנו, כמה מן הלשון הרע, כמה מן השקרים מן הליצנות. ואומר (משלי י'): "ברוב דברים לא יחדל פשע".

מסילת ישרים - בביאור מידת הפרישות - פרק יג' חלק ה'

כלל הדבר: כיון שכל ענייני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה להימלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם. זהו עניין הפרישות הטוב שלא ייקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו. הוא מה שהשתבח רבי במאמר שזכרתי, שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו.  וכמאמרם ז"ל (עבודה זרה י"א): "שני גיים בבטנך" - זה רבי ואנטונינוס שלא פסק מעל שולחנם לא חזרת ולא קישואין ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". וחזקיהו מלך יהודה כמו כן. ושאר המאמרים שזכרתי כולם מקימים ומורים שיש לאדם לפרוש מכל מה שהוא תענוג עולמי, למען לא ייפול בסכנתו.

מסילת ישרים - בביאור מידת הפרישות - פרק יג' חלק ו'

 

ואם תשאל ותאמר: אם כן אפוא שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים, כמו שגזרו על הסיגות ותקנות שגזרו? הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים. אך השרידים אשר בעם, החפצים לזכות לקרובתו יתברך ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה, כי בזה בחר ה', שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כלה שווה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות, איש לפי שכלו, הנה לפחות יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו.  כעניין שדרשו ז"ל בד' מינים שבלולב (ויקרא רבה פ' ל'): "יבואו אלה ויכפרו על אלה". וכבר מצאנו לאליהו ז"ל שאמר לרבי יהושוע בן לוי במעשה דעולא בר קושב (ירושלמי תרומות פרק ח') כשהשיבו: "ולא משנה היא?" אף הוא אמר לו: "וכי משנת חסידים היא?". אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופים בייסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כ"ב): "אסור לאדם שיסגף עצמו", ובעניין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): "כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים, וכן אמרו (תענית כ"ב): "לנפש חיה" - "נשמה שנתתי בך החיה אותה", ואמרו (תענית י"א): "כל היושב בתענית נקרא חוטא" והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה, והלל היה אומר (משלי י"ג): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה ל"ד) .הרי לך הכלל האמיתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם הרי ראוי לו שיפרוש מהם וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן. 

אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו.

מסילת ישרים - בחלקי הפרישות - פרק יד' חלק א'

חלקי הפרישות הראשיים שלושה. כי הנה יש: פרישות בהנאות, פרישות בדינים,  פרישות במנהגים. הפרישות בהנאות הוא מה שהזכרנו בפרק הקודם, דהיינו שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח. ודבר זה יקיף על כל מה שהצורך יכריח. ודבר זה יקיף על כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים, והיינו: במאכלות, בבהילות, במלבושים, בטיולים, בשמיעות וכל כיוצא בזה, רק בימים שהעונג בהם מצווה. 

והפרישות בדינים הוא להחמיר בהן תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו. ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם.  וכבר בארו לנו חז"ל (חולין ל"ז) מאמר יחזקאל: "הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד') -  "שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם,  ולא אכלתי מבשר כוס כוס.  והנה כל זה מותר הוא מן הדין ודאי,  אלא יהו דאחמיר אנפשיה. וכבר זכרתי למעלה שאין ללימוד ממה שהותר על כל ישראל, לפרושים שיש להם להרחיק מן הכעור ומן הדומה לו ומן הדומה לדומה.  וכן אמר מר עוקבא (שם ק"ה): "אנא בהאי מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא,  דאילו אבא כד אכיל בישרא האידנא, לא הווה אכיל גבינה עד למחר כי השתא,  ואנא בהאי סעודתא לא אכילנא, בסעודתא אחריתי אכילנא", ובוודאי שאין פסק ההלכה כמו שהיה אביו עושה, שאם לא כן לא היה מר עוקבא עושה נגד זה, אלא שאביו מחמיר היה בפרישותו ולכך היה מר עוקבא קורא עצמו לא בר חמרא, לפי שלא היה פרוש כל כך כמוהו.

מסילת ישרים - בחלקי הפרישות - פרק יד' חלק ב'

 

והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההיבדל מן החברה המדינית, לְפַנּות לבו אל העבודה והתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא ייטה גם בזה אל הקצה האחר, שכבר אמרו ז"ל (כתובות יז): "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". וכן אמרו (מכות י'): "חרב על הבדים ונואלו" (ירמיה נ) - "חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים, שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה". אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללימודו או לפרנסתו, ויתבודד אחר כך להידבק באלוקיו ולהשיג דרכי היושר והעבודה האמיתית. ובכלל זה למעט בדיבורו ולהיזהר מן השיחה בטלה, ושלא להסתכל חוץ מארבעה אמותיו, וכל כיוצא בזה מן העניינים שהאדם מרגיל את עצמו בהם עד שנשארים לו בטבע אל תנועותיו.  

והנה שלושת החלקים האלה, אף על פי שאמרתים לך בכללים קצרים, הנך רואה שהם כוללים פעולות רבות מפעולות האדם. וכבר אמרתי לך שהפרטים אי אפשר לימסר כי אם לשיקול הדעת, להיישיר אותם על יושר הכלל ואמיתו.

מסילת ישרים - רבי משה חיים לוצאטו" זצוק"ל