מסילת ישרים - בבאור חלקי הזהירות - פרק ג חלק ב

 

ודבר זה הודיעונו חז"ל באומרם (ערכין יג, ב): "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואכא דאמרי ימשמש במעשיו".  ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאוד, כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו: הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצוות ה' וחוקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם. 

אך המשמוש הוא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה, או איזה חלק שיצטרך להסירו ולבערו, והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי. כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שיישאר זך ונקי. 

מסילת ישרים - בבאור חלקי הזהירות - פרק ג חלק ג'

 

כלל הדבר: יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו, שלא להניח לעצמו הרגל רע ומידה רעה, כל שכן עבירה ופשע. והנני רואה צורך לאדם, שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה, שלא יהיה משקלו עראי אלא בקביעות גדול, כי רוב התולדה הוא. וחז"ל הורונו בפרוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ח, ב): "על כן יאמרו המשלים בואו חשבון" (במדבר כ"א, כז) -  "על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם:  הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'".

וזה כי העצה האמיתית הזאת לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה, אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת, ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם

מסילת ישרים

מסילת ישרים

פרק ג' חלק א'

מסילת ישרים

פרק ג' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק ג' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק ג' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק ג' חלק ה'

מסילת ישרים

פרק ג' חלק ו'

מסילת ישרים

פרק ד' חלק א'

מסילת ישרים

פרק ד' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק ד' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק ד' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק ד' חלק ה'

מסילת ישרים - בבאור חלקי הזהירות - פרק ג חלק א

 

הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: 
האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם והרע האמיתי שינוס ממנו; 
והשנית, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע. 
וזה בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה. 
בשעת מעשה, שלא יעשה שום מעשה, מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה. 
ושלא בשעת מעשה, שיעלה לפניו זיכרון כלל מעשיו וישקול אותם כמו כן במאזני המשקל הזה, לראות מה יש בם מהרע ההוא ולטהר ממנו

מסילת ישרים - בבאור חלקי הזהירות - פרק ג חלק ד'

והוא מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פג, ב): "תשת חושך ויהי לילה (תהילים קד, כ) - זה העולם הזה שדומה ללילה". והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרם לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל; או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד. כן חומריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא חושך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות: האחת: אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחילה. והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד, יט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה ייכשלו", ואומר (שם כב, ג): "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו";  ואומר (שם יד, ט): "וכסיל מתעבר ובוטח"; כי לבם בריא להם כאולם, ונופלים טרם ידעו 

מהמכשול כלל. והטעות השני, והוא קשה מן הראשון, הוא: שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות וניסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות. וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, י): "השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'", וכל זה מפני היותם תחת החושך, וכבושים המה תחת ממשלת יצרם.

מסילת ישרים - בבאור חלקי הזהירות - פרק ג חלק ה'

 

אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו, ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליו. הא למה זה דומה? לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שווים, ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין, שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה, הוא רואה כל הדרכים לפניו, ומבחין בין האמיתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו!  והנה מי שירצה להאמין לו - יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, וודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליו. כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם, אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים, וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, אליהם צריכים אנו להאמין. ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו? "בואו חשבון" - "בואו ונחשב חשבונו של עולם"! כי כבר הם ניסו וראו וידעו, שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה. כללו של דבר: צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מהו הדרך האמיתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו, ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא. כי על ידי זה וודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע ולישר כל דרכיו, וכמו שהכתוב אומר (משלי ד, כו) "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו" ואומר (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'"

מסילת ישרים - בבאור חלקי הזהירות - פרק ג חלק ו

 

מסילת ישרים - בביאור חלקי הזהירות - פרק ג' חלק ו' כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם, אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים, וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, אליהם צריכים אנו להאמין. ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו? "בואו חשבון" - "בואו ונחשב חשבונו של עולם"! כי כבר הם ניסו וראו וידעו, שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה. כללו של דבר: צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מהו הדרך האמיתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו, ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא. כי על ידי זה וודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע ולישר כל דרכיו, וכמו שהכתוב אומר (משלי ד, כו) "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו" ואומר (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".

מסילת ישרים - פרק ד' - בדרך קניית הזהירות (חלק א') 

הנה מה שמביא את האדם [על דרך כלל אל הזהירות, הוא לימוד התורה. והוא מה שאמר רבי פינחס בתחלת הברייתא, תורה מביאה לידי זהירות. אמנם על דרך פרט המביא לזה, הוא ההתבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם, ועומק הדין עליה. ויצא לו זה, מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקודש ומן הלימוד במאמרי החכמים זכרונם לברכה המעוררים על זה: והנה יש בהתבוננות הזה הערות הערות בהדרגה: לשלמי הדעת, ולפחותים מהם, ולכל ההמון כולו. לשלמי הדעת, תהיה להם ההערה במה שיתברר להם כי רק השלימות הוא הדבר הראוי שיחמד מהם ולא זולת זה, ושאין רע גדול מחסרון השלמות וההרחקה ממנו. כי הנה אחר שיתבאר זה אצלם ויתבאר להם כמו כן היות האמצעים אליו המעשים הטובים והמדות הטובות, ודאי הוא שלא יתרצו מעולם להמעיט מאלה האמצעים או להקל בהם. כי כבר נתבאר אצלם שאם אמצעים אלה ימעטו להם, או אם האמצעים יהיו חלשים ולא בכל החוזק המצטרך בהם, הנה לא ישיגו בהם שלמות אמיתי אלא יגרע מהם כפי מה שגרעו הם בהשתדלותם, ונמצאים חסרי השלימות, מה שהוא להם צרה גודלה ורעה רבה. על כן לא יבחרו אלא להרבות בהם ולהחמיר בכל תנאיהם, ולא ינוחו ולא ישקטו מדאגה מדבר פן יחסר מהם מה שיגיע אותם אל השלימות אשר הם חפצים. והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כח): אשרי אדם מפחד תמיד, ופירשו זכרונם לברכה (ברכות ס'): ההוא בדברי תורה כתיב: והנה סוף זאת המדרגה, היא הנקראת יראת חטא, שהיא מן המשובחות שבמדרגות, והוא שיהיה האדם ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלימות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו. ועל זה אמרו ז"ל (ב"ב עה): על דרך המשל, מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו. כי אין זה מטעם הקנאה אשר תפול רק בחסירי הדעת כמו שאכתוב עוד בסיעתא דשמיא, אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלימות מדריגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חבירו. והנה על פי ההתבוננות הזה ודאי שלא ימנע השלם בדעתו להיות זהיר במעשיו:

מסילת ישרים - פרק ד' - בדרך קניית הזהירות (חלק ב') 

אך לפחותים מאלה תהיה הערה לפי הבחנתם, והוא לפי עניין הכבוד אשר הם מתאווים לו. וזה, כי זה פשוט אצל כל בעל דעת שאין המדרגות מתחלקות בעולם האמיתי, שהוא העולם הבא, אלא לפי המעשים, ושלא יתרומם שם אלא מי שהוא רב המעשים מחברו. ואשר הוא מעט המעשים הוא יהיה השפל, אם כן אפוא, איך יוכל האדם להעלים עיניו ממעשיו או למעט השתדלותו בזה, אם אחר כך וודאי יצר לו בזמן שלא יוכל לתקן את אשר עיוותו. והנה יש מהפתאים המבקשים רק להקל מעליהם שיאמרו: למה נייגע עצמנו בכל כך חסידות ופרישות? הלא די לנו שלא נהיה מהרשעים הנדונים בגיהינום, אנחנו לא נדחק עצמנו לכנס בגן-עדן לפני ולפנים. אם לא יהיה לנו חלק גדול - יהיה לנו חלק קטן, אנו די לנו בזה ולא נכביד עול משאנו בעבור זאת. אמנם שאלה אחת נשאל מהם: היוכלו כל כך על נקל לסבול בעולם הזה, החולף, לראות אחד מחבריהם מכובד ומנושא יותר מהם ומושל עליהם, וכל שכן אחד מעבדיהם או מן העניים הנבזים ושפלים בעיניהם, ולא יצטערו ולא יהיה דמם רותח בקרבם? לא, וודאי! כי הנה עינינו הרואות כל עמל האדם להינשא על כל מי שיוכל, ולשים מקומו בין הרמים יותר, כי היא קנאת איש מרעהו, ואם יראה חברו מתרומם והוא נשאר שפל, וודאי שמה שיסבול הוא מה שיוכרח לסבלו, כי לא יוכל למנוע ולבבו יתעשת בקרבו. מעתה, אם כך קשה עליהם להיות שפלים מזולתם במעלות המדומות והכוזבות, שאין השפלות בם אלא לפנים ולא ההנשא אלא שווא ושקר, איך יוכלו לסבול שיראו עצמם שפלים יותר מאותם האנשים עצמם אשר הם עתה שפלים מהם, וזה במקום המעלה האמיתית והיקר הנצחי?! שאף על פי שעכשיו אין מכירין אותו ואת ערכו על כן לא יחושו אליו, אבל בזמנו וודאי שיכירוהו לאמיתו לצערם ולבושתם, וודאי שלא יהיה להם זה אלא צער גדול ונצחי. הרי לך שאין הסבלנות הזה אשר הם דורשים לעצמם להקל מהם חומר העבודה, אלא פיתוי כוזב שמפתה יצרם אותם, ולא דבר אמיתי כלל. וכבר לא היה מקום לפיתוי זה להם, לולי היו רואים אמיתת העניין, אבל לפי שאין מבקשים אותו והולכים ושוגים לרצונם, הנה לא יוסר מהם פיתויים עד הזמן אשר לא יועיל להם, כי לא יהיה עוד בידם לתקן את אשר שחתו. והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ט, י): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וגו'", והיינו: כי מה שאין האדם עושה עד שהכוח מסור בידו מבוראו, הוא הכוח הבחירי המסור לו כל ימי חייו, שהוא בהם בחירי ומצווה לעשות, הנה לא יוכל לעשותו עוד בקבר ובשאול, שאין הכוח הזה עוד בידו, כי מי שלא הרבה מעשים טובים בחייו, אי אפשר לעשותם אחרי כן, ומי שלא חשב חשבון מעשיו, לא יהיה לו זמן לחשבו אז. ומי שלא התחכם בעולם הזה לא יתחכם בקבר, וזהו שאמר: "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה".

מסילת ישרים - בדרך קניית הזהירות פרק ד' חלק ג'

אך לפחותים מאלה תהיה הערה לפי הבחנתם, והוא לפי עניין הכבוד אשר הם מתאווים לו. וזה, כי זה פשוט אצל כל בעל דעת שאין המדרגות מתחלקות בעולם האמיתי, שהוא העולם הבא, אלא לפי המעשים, ושלא יתרומם שם אלא מי שהוא רב המעשים מחברו. ואשר הוא מעט המעשים הוא יהיה השפל, אם כן אפוא, איך יוכל האדם להעלים עיניו ממעשיו או למעט השתדלותו בזה, אם אחר כך וודאי יצר לו בזמן שלא יוכל לתקן את אשר עיוותו. 

והנה יש מהפתאים המבקשים רק להקל מעליהם שיאמרו: למה נייגע עצמנו בכל כך חסידות ופרישות? הלא די לנו שלא נהיה מהרשעים הנדונים בגיהינום, אנחנו לא נדחק עצמנו לכנס בגן-עדן לפני ולפנים. אם לא יהיה לנו חלק גדול - יהיה לנו חלק קטן, אנו די לנו בזה ולא נכביד עול משאנו בעבור זאת. אמנם שאלה אחת נשאל מהם: היוכלו כל כך על נקל לסבול בעולם הזה, החולף, לראות אחד מחבריהם מכובד ומנושא יותר מהם ומושל עליהם, וכל שכן אחד מעבדיהם או מן העניים הנבזים ושפלים בעיניהם, ולא יצטערו ולא יהיה דמם רותח בקרבם? לא, וודאי! כי הנה עינינו הרואות כל עמל האדם להינשא על כל מי שיוכל, ולשים מקומו בין הרמים יותר, כי היא קנאת איש מרעהו, ואם יראה חברו מתרומם והוא נשאר שפל, וודאי שמה שיסבול הוא מה שיוכרח לסבלו, כי לא יוכל למנוע ולבבו יתעשת בקרבו. מעתה, אם כך קשה עליהם להיות שפלים מזולתם במעלות המדומות והכוזבות, שאין השפלות בם אלא לפנים ולא ההנשא אלא שווא ושקר, איך יוכלו לסבול שיראו עצמם שפלים יותר מאותם האנשים עצמם אשר הם עתה שפלים מהם, וזה במקום המעלה האמיתית והיקר הנצחי?! שאף על פי שעכשיו אין מכירין אותו ואת ערכו על כן לא יחושו אליו, אבל בזמנו וודאי שיכירוהו לאמיתו לצערם ולבושתם, וודאי שלא יהיה להם זה אלא צער גדול ונצחי. הרי לך שאין הסבלנות הזה אשר הם דורשים לעצמם להקל מהם חומר העבודה, אלא פיתוי כוזב שמפתה יצרם אותם, ולא דבר אמיתי כלל. וכבר לא היה מקום לפיתוי זה להם, לולי היו רואים אמיתת העניין, אבל לפי שאין מבקשים אותו והולכים ושוגים לרצונם, הנה לא יוסר מהם פיתויים עד הזמן אשר לא יועיל להם, כי לא יהיה עוד בידם לתקן את אשר שחתו. והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ט, י): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וגו'", והיינו: כי מה שאין האדם עושה עד שהכוח מסור בידו מבוראו, הוא הכוח הבחירי המסור לו כל ימי חייו, שהוא בהם בחירי ומצווה לעשות, הנה לא יוכל לעשותו עוד בקבר ובשאול, שאין הכוח הזה עוד בידו, כי מי שלא הרבה מעשים טובים בחייו, אי אפשר לעשותם אחרי כן, ומי שלא חשב חשבון מעשיו, לא יהיה לו זמן לחשבו אז. ומי שלא התחכם בעולם הזה לא יתחכם בקבר, וזהו שאמר: "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". אך ההערה לכל ההמון הנה הוא בעניין השכר ועונש עצמם, בראות עמק הדין עד היכן מגיע, אשר באמת ראוי להזדעזע ולהתחרד תמיד, כי מי יעמוד ביום הדין, ומי יצדק לפני בוראו באשר השקפתו מדקדקת על כל דבר קטן או גדול. 

וכן אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה, ב):"ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ב, יג) - "אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין". עוד אמרו (יבמות קכא, ב): "וסביביו נשערה מאד" - "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה".אברהם, הוא אברהם האהוב לקונו עד שהכתוב אמר עליו (ישעיה מא, ח): "אברהם אוהבי", לא פלט מן הדין מפני דברים קלים שלא דקדק בהם. על שאמר "במה אדע", אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, ידע תדע כי גר יהיה זרעך" (בראשית רבה מו), ועל שכרת ברית עם אבימלך בלא ציוויו של מקום, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות" (בראשית רבה פו). 

יעקב, על שחרה אפו ברחל שאמרה לו: "הבה לי בנים", אמרו במדרש, זה לשונו:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעוקות? חייך שבניך עומדים לפני בנה" (בראשית רבה עא, י),ולפי שנתן את דינה בתיבה כדי שלא יקחנה עשו, אף על פי שכוונתו הייתה וודאי לטובה, אך לפי שמנע חסד מאחיו, אמרו במדרש (בראשית רבה פ, ג) , "אמר לו הקדוש ברוך הוא: "למס מרעהו חסד" (איוב ו, יד), לא בקשת להשיאה דרך היתר. הרי היא נישאת דרך איסור", יוסף לפי שאמר לשר המשקים: "כי אם זכרתני אתך" נתווספו לו שתי שנים, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה פג, ב). יוסף עצמו על שחנט את אביו בלי רשותו של מקום או לפי ששמע "עבדך אבינו" ושתק, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, מת לפני אחיו (שם ו, ד) , 

דוד, לפי שקרא לדברי תורה "זמירות" נענש שנכשל בדבר עוזה ונתערבה שמחתו (סוטה לה, א) . מיכל, לפי שהוכיחה את דוד במה שרקד בחוץ לפני הארון, נענשה שלא היה לה ולד אלא במותה (שמואל ב' ו, כ). חזקיהו, לפי שהראה אל שרי מלך בבל את בית נכתה, נגזר על בניו להיות סריסים בהיכל מלך בבל (מלכים ב' כ, יד). ורבים כאלה מאוד.

מסילת ישרים - בדרך קניית הזהירות פרק ד' חלק ד' 

ובפרק הכל חייבין (חגיגה ה, א) אמרו: "רבי יוחנן כד הווה מטי להאי קרא הווה בכי:  וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' (מלאכי ג, ה)  עבד ששוקלים עליו קלות כחמורות - תקנה יש לו?". ובוודאי שאין כוונת המאמר שיהיה העונש על שתיהן אחד, כי הקדוש ברוך הוא אינו משלם אלא מידה כנגד מידה. אמנם העניין הוא, שלעניין משקל המעשים כך עולות בכף הקלות כמו החמורות, כי לא ישכיחו החמורות את הקלות, ולא יעלים הדיין עינו מהם כלל, כאשר לא יעלים מהחמורות, אלא על כולם ישגיח ויפקח בהשוואה אחת לדון כל אחד מהם ולהעניש אחר כך על כל אחד כפי מה שהוא. 

והוא מה ששלמה המלך עליו השלום אומר (קהלת יב, יד): "כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט וגו'". כי כאשר אין הקדוש ברוך הוא מניח מלשכוח כל מעשה רע קטן כמות שהוא, כן לא יניח מלשפוט ולהוכיח כל מעשה רע קטן כמות שהוא. ולהוציא מלב הרוצים להתפתות ולחשוב שלא יעלה האדון ברוך הוא בדיניו הדברים הקלים ולא ייקח חשבון עליהם, אלא כללא הוא (בבא קמא נ, א): "כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא - יותרו מעוהי" וכן אמרו (חגיגה טז, א): "אם אומר לך יצר הרע חטא, והקדוש ברוך הוא מוחל לך, אל תשמע לו",

וזה דבר פשוט ומבורר, כי הנה אל אמת ה', והוא מה שאמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול וגו'", כי כיוון שהקדוש ברוך הוא רוצה במשפט, הנה כך הוא עובר על המשפט המעלים את העין מן הזכות כמו מן החובה. על כן אם משפט הוא רוצה, צריך שיתן לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו בתכלית הדקדוק בין לטוב בין למוטב. והיינו: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", שפרשו ז"ל: "לצדיקים ולרשעים", כי כך היא המידה, ועל הכל הוא דן, ועל כל חטא הוא מעניש, ואין להימלט.

מסילת ישרים - בדרך קניית הזהירות פרק ד' חלק ה' 

ואם תאמר: אם כן מידת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה: וודאי מידת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל, ואף על פי כן אין מידת הדין לוקה, וזה כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל. כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה?! הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה?  היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות? 

אמנם, מידת הרחמים היא הנותנת הפך השלושה דברים שזכרנו, דהיינו: שיותן זמן לחוטא, ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה. ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה. דהיינו: שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו, ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי, והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא, ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. 

והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ו): "וסר עוונך וחטאתך תכופר", שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע. וזה חסד וודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו, בא עתה הנחמה והצער. וכן אריכות הזמן איננו ויתרון על החטא, אלא סבלנות קצת לפתח לו פתח תיקון. וכן שאר כל דרכי חסד. כעניין "ברא מזכה אבא" (סנהדרין קד, א), או "מקצת נפש ככל הנפש" (קהלת רבה ז, כה) המוזכרים בדברי חכמים, דרכי חסד הם לקבל את המועט כמרובה, אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מידת הדין, כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם. אך שיותרו עברות בלא כלום, או שלא יושגח עליהם, זה היה נגד הדין לגמרי, כי כבר לא היה משפט ודין אמיתי בדברים, על כן זה אי אפשר למצוא כלל. 

ואם אחד מן הדרכים שזכרנו לא ימצא לחוטא להימלט, וודאי שמידת הדין לא תשוב ריקם, וכן אמרו חז"ל (מדרש רבה בראשית סז):"מאריך אפיה וגבי דיליה". נמצא שאין לאדם הרוצה לפקוח עיניו פיתוי להתפתות בו לבלתי היזהר במעשיו תכלית הזהירות ולדקדק בם תכלית הדקדוק.  הן כל אלה השקפות שישקיף עליהן האדם ויקנה בם מידת הזהירות וודאי, אם בעל נפש הוא.

מסילת ישרים - רבי משה חיים לוצאטו" זצוק"ל