מסילת ישרים - במשקל החסידות - פרק כ' חלק ג'

הנה התורה ציווה (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", וכמה פעמים יכנס האדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו רבותינו ז"ל (יבמות ס"ה): "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר את שאינו נשמע". ראה: פשוט הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצווה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יוכל להיוולד מזה מריבה, שיותר תתבזה המצווה ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה וודאי שחייב החסיד להניח את המצווה ולא לרדוף אחריה. וכן אמרו ז"ל בעניין הלווים ז"ל (במדבר רבה פ"ה): "מפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות, וכולן רצים לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: אני טוען כאן, וזה מריב ואומר: אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין קלות ראש, והייתה השכינה פוגעת בהם וכו'".

הנה חייב האדם לשמור כל המצוות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהילים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו (אבות פרק ה'): "הוי עז כנמר וכו'". אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה, כי כל זה נאמר על גופי המצוות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה, שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה וודאי שיותר הגון הוא, לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר הכתוב (מיכה ו'): "והצנע לכת עם אלוהיך", וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצווה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו.