top of page

מסילת ישרים

מסילת ישרים

פרק ט' חלק א'

מסילת ישרים

פרק ט' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק י' חלק א'

מסילת ישרים

פרק י' חלק ב'

מסילת ישרים - בבאור מפסידי הזריזות וההרחקה מהם פרק ט' חלק א' 

הנה מפסידי הזריזות הם הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית, ושנאת הטורח, ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם. כי הנה אדם כזה וודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול, כי מי שירצה לאכול אכילותיו בכל הישוב והמנוחה, ולישון שנתו בלי טורד, וימאן ללכת אם לא לאיטו, וכיוצא בדברים כאלה - הנה יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות בבוקר, או לקצר בסעודתו מפני תפילת המנחה בין הערביים, או לצאת לדבר מצווה אם לא יהיה העת ברור; כל שכן למהר עצמו לדבר מצווה או לתלמוד תורה. ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה איננו אדון בעצמו לעשות הפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני.

ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח, ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכעניין מה שהיה אומר (עירובין ס"ה): "אגירי דיומא אנן", וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון, ושנתם עראי, ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב, ועל זה נאמר (איוב ה' ז'): "כי אדם לעמל יולד". וכשירגיל עצמו על זה הדרך, ימצא העבודה קלה עליו וודאי, כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה. ועל זה הדרך אמרו חז"ל: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן" (אבות פ"ד) שהוא כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים.

מסילת ישרים - רבי משה חיים לוצאטו" זצוק"ל

מסילת ישרים - בבאור מפסידי הזריזות וההרחקה מהם פרק ט' חלק ב' 

עוד ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגדל המורא מן הזמן ותולדותיו, כי פעם יירא מהקור או מהחום, ופעם מהפגעים, ופעם מן החולאים, ופעם מן הרוח - וכן כל כיוצא בזה. הוא העניין שאמר שלמה עליו השלום (משלי כ"ו יג): "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות". וכבר גינו חז"ל המידה הזאת וייחסוה אל החוטאים. ומקרא מסייעם, דכתיב (ישעיה ל"ג): "פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים". עד שאמר אחד מן הגדולים אל תלמידו בראותו אותו מתפחד: "חטאה את" (ברכות ס'). אלא על זה נאמר (תהילים ל"ז): "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". כללו של דבר, צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה, יתרצה ויסתפק בכל ענייני העולם במה שיזדמן לו, וייקח מן הבא בידו, ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ועמל, ויהיה נכון לבו בטוח בה', ולא יירא מתולדות הזמן ופגעיו. 

שמא תאמר, הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ולא ישים עצמו בסכנה, אפילו הוא צדיק ובעל מעשים. ואמרו: הכל בידי שמים אפילו הוא צדיק ובעל מעשים (כתובות ל'). ואמרו: "הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים" (כתובות ל') (דברים ד'). 

ומקרא כתוב: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", הרי שאין להחליט הביטחון הזה על כל פנים. והתם אמרו: "ואפילו לדבר מצווה" (פסחים ח,ב)?! 

דע, כי יש יראה ויש יראה, יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש ביטחון ויש הוללות, כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה, ויפקיד עצמו לסכנות, הנה אין זה ביטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. 

ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה, בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו לעונש. 

ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה שעליה נאמר (משלי כ"ב): "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו". אך היראה השוטה היא שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות, ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו, באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה.

מסילת ישרים - בביאור מידת הנקיות - פרק י' חלק א'

 

מידת הנקיות היא, היות האדם נקי לגמרי מכל מידה רעה ומכל חטא. לא די ממה שהחטא בו מפורסם וגלוי, אלא גם כן ממה שהלב נפתה בו להורות היתר בדבר, שכאשר נחקר עליו באמת נמצא שלא היה ההיתר ההוא נראה לו, אלא מפני היות הלב עדיין נגוע קצת מן התאווה, כי לא טוהר ממנה מכול וכול, על כן תמשכהו להקל לו. 

אך האדם אשר טוהר מזה הנגע לגמרי, ונקי מכל רושם רע שמשארת התאווה אחריה, הנה ראייתו תהיה ברורה לגמרי, והבחנתו זכה, ולא תטהו החמדה לשום דבר. אלא על כל מה שהוא חטא, אפילו שיהיה קל שבקלי החטאים, תכירהו שהוא רע ותרחיקהו ממנו. 

וכלשון הזה אמרו חכמים על השלמים המטהרים מעשיהם טהרה רבה שלא יהיה בהם אפילו נדנוד דבר רע: "נקיי הדעת שבירושלים" (סנהדרין כ"ג) . 

והנך רואה עתה ההפרש שבין הזהיר והנקי, אף על פי שקרובים הם זה לזה בעניינם: הזהיר הוא הנזהר במעשיו, ורואה שלא יחטא במה שכבר נודע לו ומפורסם אצל הכל היותו חטא. אמנם עדיין איננו אדון בעצמו, שלא יימשך לבו מן התאווה הטבעית, שלא תטהו להראות לו היתרים באיזה דברים שאין רעתם מפורסמת. וזה, כי אף על פי שהוא משתדל לכבוש את יצרו ולכפות את תאוותיו, לא מפני זה ישנה את טבעו ולא יוכל להסיר מלבו התאווה הגופנית, אלא שיכבוש אותה וילך אחר החכמה ולא אחריה, אך על כל פנים חושך החומריות עושה את שלו להסיתו ולפתותו. 

אמנם אחר שיתרגל האדם הרגל גדול בזהירות הזה, עד שינקה ניקיון ראשון מן החטאים המפורסמים וירגיל עצמו בעבודה ובזריזות, ותגבר בו האהבה אל בוראו והחמדה אליו, הנה כוח ההרגל הזה ירחיק אותו מענייני החומר, וידביק דעתו אל השלמות הנפשי, עד שסוף סוף יוכל להגיע אל הניקיון השלם. שכבר יכבה אש התאווה הגופנית מלבו בהתגבר בו החמדה האלוהית, ואז תישאר ראייתו זכה וברה. כמו שכתבתי למעלה שלא יפותה ולא ישיגהו חשק חומריותו, וינקה במעשיו מכל וכל.

מסילת ישרים - בביאור מידת הנקיות פרק י' חלק ב'

והנה על מידה זו היה דוד שמח בעצמו ואומר (תהילים כ"ו ו'): "ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'", כי באמת רק מי שינקה לגמרי מכל נדנוד חטא ועוון, הוא הוא הראוי לראות את פני המלך ה', כי זולת זה אין לו אלא "בשתי ונכלמתי להרים אלוהי פני אליך". והנה וודאי כי מלאכה רבה היא לאדם להגיע אל שלימות המידה הזאת, כי העבירות הניכרות וידועות קלות הן להישמר מהם, כיון שרעתם גלויה, אך הדקדוק הזה המצטרך לנקיות הוא הקשה יותר, כי הוראת ההיתר מכסה על החטא וכמו שכתבתי והוא כעניין מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה י"ח):

"עבירות שאדם דש בעקביו סובבות אותו בשעת הדין", ועל דרך זה אמרו ז"ל (בבא בתרא קס"ה): "רובם בגזל, ומיעוטם בעריות, וכולם באבק לשון הרע". כי מפני רוב דקותו כל בני אדם נכשלים בו במה שאין מכירים אותו. ואמרו חז"ל, שדוד היה נזהר ומנקה עצמו ניקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בביטחון חזק, והיה שואל (תהילים י"ח לח): "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", מה שלא שאלו יהושפט, אסא וחזקיה, לפי שלא היה מנוקים כל כך. והוא מה שאמר הוא עצמו בתוך דבריו (שם כ"א): "יגמלני ד' כצדקי כבור ידי ישיב לי" ואמר עוד (שם): "וישב ה' לי כצדקי כבר ידי לנגד עיניו", והוא הבור והניקיון הזה שזכרנו. ואז חזר ואמר עוד (שם כ"ט): "כי בך ארוץ גדוד וגו' ארדוף אויבי ואשיגם" והוא עצמו אמר עוד (שם כ"ד ג'): "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב". 

ואמנם וודאי שהמידה הזאת קשה, כי טבע האדם חלש ולבו נפתה על נקלה ומתיר לעצמו הדברים שיוכל למצוא בהם כדי הטעאה. ובוודאי שמי שהגיע לזאת המידה כבר הגיע למדרגה גדולה, כי בפני מלחמה חזקה עמד וניצח. ונבוא עתה לבאר פרטי המידה הזאת.

bottom of page