מסילת ישרים לרמח"ל - ספר מוסר ומחשבה יהודית

מסילת ישרים - בדרכי קניית הפרישות - פרק טו' חלק ג'

והנה, כמו שההתבונן על זה הדבר גורם קניית הפרישות, כך סכלותו מפסיד אותו, וההתמדה בין השרים ואנשי הגדולות הרודפים אחר הכבוד ומרבים ההבל. כי בראותו את היקר ההוא והגדולה ההיא, אי אפשר שלא תתעורר תאוותו בו לחמוד אותם, ואפילו לא יניח את יצרו שינצח אותו, על כל פנים מידי מלחמה לא ימלט, והנה הוא בסכנה. וכעניין זה אמר שלמה (קהלת ז'): "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה".

ויקר מן הכל הוא ההתבודדות כי כמו שמסיר מעיניו ענייני העולם, כן מעביר חמדתם מלבו. וכבר הזכיר דוד המלך ע"ה בשבח ההתבודדות ואמר (תהילים נ"ה): "מי יתן לי אבר כיונה וגו' הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה". והנביאים אליהו ואלישע מצאנו היותם מייחדים מקומם על ההרים מפני התבודדותם, והחכמים החסידים הראשונים ז"ל הלכו בעקבותיהם, כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלמות הפרישות, למען אשר לא יביאום הבלי חבריהם לההביל גם הם כמותם.

וממה שצריך ליזהר בקניית הפרישות הוא, שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו רגע אחד. כי זה וודאי לא יעלה בידו. אלא יהיה פורש והולך מעט מעט, היום יקנה קצת ממנו, ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בם לגמרי, כי ישוב לו כמו טבע ממש.

מסילת ישרים

פרק טו' חלק א'

מסילת ישרים

פרק טו' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק טו' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק טז' חלק א'

מסילת ישרים

פרק טז' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק טז' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק טז' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק טז' חלק ה'

מסילת ישרים

פרק יז' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק יח' חלק א'

מסילת ישרים

פרק יח' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק יח' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק יז' חלק א'

מסילת ישרים - בדרכי קניית הפרישות - פרק טו' חלק ב'

הנה תענוג המאכל, הוא היותר מוחש ומורגש, היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו?

שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה. כיוון שיצא ממנה וירד בבני המעיים אבד זכרו ונשכח כאילו לא היה. וכך יהיה שבע אם אכל ברבורים אבוסים, כמו אם אכל לחם קיבר, לו אכל ממנו כדי שביעה. כל שכן אם ישים אל לבו החולאים הרבים שיכולים לבוא עליו מחמת אכילתו, ולפחות הכובד שמגיעהו אחר האכילה והעשנים המהבילים את שכלו, הנה על כל אלה וודאי שלא יחפוץ אדם בדבר הזה, כיון שטובתו אינה טובה ורעתו רעה.

ושאר כל ההנאות שבעולם כמו כן, אלו יתבונן בהם יראה שאפילו הטוב המדומה שבהם איננו אלא לזמן מועט, והרע שיכול להיוולד מהם קשה וארוך, עד שלא יאות לשום בעל שכל לשום עצמו בסכנות הרעות על ריווח הטוב המועט ההוא. וזה פשוט.

וכשירגיל את עצמו ויתמיד בעיונו על האמת הזאת, הנה מעט מעט יצא חופשי ממאסר הסכלות אשר חושך החומר אוסר אותו בו, ולא יתפתה מפיתויי ההנאות הכוזבות כלל, או ימאס בהן וידע שאין לו לקחת מן העולם אלא ההכרחי, וכמו שכתבתי.

מסילת ישרים - בדרכי קניית הפרישות - פרק טו' חלק א'

הנה הדרך המובחר לקנות את הפרישות הוא, שיסתכל האדם בגריעות תענוגות העולם הזה ופחיתותם מצד עצמם, והרעות הגדולות שקרובות להיוולד מהם.

כי הנה מה שמטה הטבע אל התענוגות האלה, עד שיצטרך כל כך כוח ותחבולות להפרישו מהם, הוא פיתוי העיניים הנפתים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורה, הוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה. כעדות הכתוב (בראשית ג'): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים וגו' ותיקח מפריו ותאכל". אבל כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי, מדומה ובלי שום התמדה נכונה, והרע בו אמיתי או קרוב להיוולד ממנו באמת, וודאי שימאס בו ולא ירצהו כלל.

על כן זהו כל הלימוד שצריך שילמד האדם את שכלו, להכיר בחולשת התענוגים האלה ושקרם, עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאתו.

מסילת ישרים - רבי משה חיים לוצאטו" זצוק"ל

מסילת ישרים - בביאור מידת הטהרה - פרק טז' חלק א'

הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות. וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד, שאמר (תהילים נ"א): "לב טהור ברא לי אלוקים". ועניינו, שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאווה. וזה אפילו במעשים הגופנים והחומריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו שלא ייקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו, שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכוון אל ההנאה והתאווה כלל, אלא תהיה כוונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה. וכעניין שאמרו ברבי אליעזר (נדרים כ') שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה למי שכפאו שד, שלא היה נהנה כלל ולא היה עושה המעשה ההוא אלא מפני המצווה והעבודה. ועל דרך זה אמר שלמה (משלי ג'): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

מסילת ישרים - בביאור מידת הטהרה - פרק טז' חלק ב'

ואמנם צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים, אשר מצד עצמם קרובים ליצר, לשיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא יתברך שמו, לשלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר, והוא עניין "שלא לשמה" המוזכר בדברי רז"ל פעמים רבות: ואולם כבר נתבארו דברי חז"ל שיש מינים שונים של שלא לשמה:

הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרוויח כבוד או ממון. וזהו שאמרו בו: "נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו" (ירושלמי ברכות פ"א). ועליו אמר הנביא: "ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו" (ישעיה ס"ד).

ויש מין אחר שלא לשמה, שהוא העבודה על מנת לקבל פרס, ועליו אמרו (פסחים נ'): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". אך על כל פנים מי שלא הגיע עדיין מתוך שלא לשמה אל לשמה. הרי רחוק הוא משלמותו.

מסילת ישרים - בביאור מידת הטהרה - פרק טז' חלק ג'

אמנם מה שצריך לאדם יותר עיון ומלאכה רבה הוא תערובת האיסור, דהיינו: שלפעמים האדם הולך ועושה מצווה לשמה ממש, שכך גזר אבינו שבשמים, אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזה פניה אחרת: או שישבחוהו בני האדם, או שיקבל שכר במעשהו.

ולפעמים אפילו אם לא יהיה מתכוון ממש לשישבחוהו, בשמוח לבו על השבח, ירבה לדקדק יותר, כעין מעשה של בתו של רבי חנניה בן תרדיון (עבודה זרה י"ח) שהייתה פוסעת פסיעות יפות, וכיון ששמעה שאומרים כמה נאות פסיעות של ריבה זו, מיד דקדקה יותר. הרי התוספת הזה נולד מכוח השבח ששיבחוה, ואמנם אף על פי שאיסור כזה בטל במיעוטו, על כל פנים המעשה שתערובת כזה בתוכו טהור לגמרי איננו, כי הנה כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בשלוש עשרה נפה, שכבר טהור לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת האל השלמה והמובחרת אלא המובחר שבמעשים הטהור מכל מיני סיג.

מסילת ישרים - בביאור מידת הטהרה - פרק טז' חלק ד'

ואינני אומר שמה שהוא זולת זה יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל ברייה ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם. אמנם על העבודה התמימה אני מדבר, הראויה לכל אוהבי ה' באמת, שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי, שלא תהיה הפניה בה אלא לשם יתברך ולא לזולתו. וכל מה שיתרחק מן המדרגה הזאת, כפי הרבות ריחוקו כן ירבה החסרון בה. הוא מה שדוד המלך ע"ה אומר: (תהילים ע"ג): "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". ואמר כמו כן (שם קי"ט): "צרופה אמרתך מאוד ועבדך אהבה". כי באמת העבודה האמיתית צריכה להיות צרופה הרבה יותר מן הזהב ומן הכסף.

והוא מה שאמר על התורה: (שם י"ב): "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים". ומי שהוא עובד ד' באמת, לא יסתפק בזה במועט, ולא יתרצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים, דהיינו, עבודה מעורבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי, ואז יקרא עושה מצווה כמאמרה שעליו אמרו חז"ל (שבת ס"ג): "כל העושה מצווה כמאמרה, אין מבשרין אותו בשורות רעות". וכן אמרו ז"ל (נדרים ס"ב):"עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמן".

והוא מה שבוחרים אותם שהם עובדי ה' בלב שלם. כי מי שלא יתדבק עמו יתברך באהבה אמיתית, צרוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא גדול, כי יאמר מי יוכל לעמד בזה. ואנחנו בני חומר ילודי אישה, אי אפשר להגיע אל הזיקוק והצרוף הזה. אמנם אוהבי ה' וחפצי עבודתו, הנה שמח לבם להראות אמונת אהבתם לפניו יתברך ולהתעצם בצרופם וטהרתם, הוא מה שסיים דוד עצמו באומרו (תהילים קי"ט): "ועבדך אהבה".

מסילת ישרים - בביאור מידת הטהרה - פרק טז' חלק ה'

והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדרגתם, כי מי שיודע לטהר לבו יותר - הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו יתברך, הם המה הראשונים אשר בארץ, המה אשר גברו וניצחו בדבר הזה, האבות ושאר הרועים, אשר טהרו לבם לפניו. הוא מה שדוד מזהיר את שלמה בנו (דברי הימים א' כ"ח): "כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות הוא מבין". וכן אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ו): "רחמנא לבא בעי". כי אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעושי מצווה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוון בה לעבודה אמיתית. והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם. ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך, אין עבודת שאר האברים כלום, כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת ילכו. ומקרא כתוב בפרוש (משלי כ"ג): "תנה בני לבך לי".

מסילת ישרים - בדרכי קנית הטהרה וההרחקה ממפסידיה - פרק יז' חלק א'

הנה הדרך להשיג המידה הזאת קל למי שכבר השתדל והשיג המידות השנויות עד הנה. כי הנה כשיחשוב ויתבונן על פחיתות תענוגי העולם וטובותיו, כמו שכתבתי למעלה, ימאס בהם, ולא יחשבם אלא לרעות ולחסרונות הטבע החומרי החשוך והגס, ובהתאמת אצלו היותם ממש חסרונות ורעות, וודאי שיקל לו להיבדל מהם ולהסירם מלבו. על כן כל מה שיעמיק ויתמיד להכיר פחיתות החומריות ותענוגיו, יותר יהיה נקל לו לטהר מחשבותיו ולבו שלא לפנות אל היצר כלל בשום מעשה מן המעשים, אלא יהיה במעשים החומריים כאנוס, לא זולתו.

ואמנם, כמו שטהרת המחשבה חילקנוה לשני חלקים: האחד במעשים הגופניים, והאחד במעשי העבודה, כן העיון המצטרך כדי לקנותה יתחלק לשנים.

כי הנה לטהר מחשבתו במעשי גופניותו, הדרך הוא להתמיד הסתכלותו על פחיתות העולם ותענוגיו, כמו שכתבתי.

ולטהר מחשבתו במעשי עבודתו, ירבה התבוננותו על תרמית הכבוד וכזביו וירגיל עצמו לברוח ממנו, אז ינקה בעת עבודתו מפנות אל השבח ואל התהילה אשר יהללוהו בני האדם, ותהיה מחשבתו פונה בייחוד אל אדונינו אשר הו א תהילתנו, והוא כל טובנו ושלמותנו ואפס זולתו. וכן הוא אומר (דברים י'): "הוא תהילתך והוא אלוקיך".

מסילת ישרים - בדרכי קנית הטהרה וההרחקה ממפסידיה - פרק יז' חלק ב'

ומן המעשים המדריכים את האדם לבוא לידי מידה זו, הוא ההזמנה לדברי העבודה והמצוות, והיינו: שלא ייכנס בקיום המצווה בפתע פתאום, שאין דעתו עדיין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון, עד שיכנס בהתבוננות. ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות. שהרי בהיכנסו בעיון הזה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצונות, ויקבע בלבו הכוונה האמיתית הרצויה.

ותראה שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם ואחר כך מתפללים (ברכות ל'), כדי שיכוונו לבם למקום. ובוודאי שלא היו פונים שעה אחת לבטלה, אלא מתכוונים ומכינים לבם לתפילה שהיה להם להתפלל ודוחים מעליהם המחשבות הזרות ומתמלאים היראה והאהבה הצריכה. ואומר (איוב י"א): "אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפך".

והנה מפסידי המידה הם חסרון ההתבוננות על העניינים שזכרנו, דהיינו: סיכלות, פחיתות התענוגים, רדיפת הכבוד ומיעוט ההכנה לעבודה. כי השניים הראשונים הם מפתים את המחשבה וממשיכים אותה אל הפניות, כאישה המנאפת אשר תחת אישה תיקח את זרים, וכבר נקראו המחשבות החיצונות "זנות הלב", דכתיב (במדבר ט"ו): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". כי נמצא הלב פונה מן המבט השלם אשר היה לו לקשר בו, אל הבלים ודמיונות כוזבים. ומעוט ההכנה גורם לסכלות הטבעי הבא מצד החומר שלא יגורש מתוכו, והרי הוא מבאיש את העבודה בסרחונו. ונבאר עתה מידת החסידות:

מסילת ישרים - בביאור מידת החסידות - פרק יח' חלק א'

מידת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול. כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני האדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות, בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון. ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמיתית אשר לבעלי המידות ההם, כי לא טרחו ולא נתייגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה, אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה, ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה.

והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים ומן המשכילים עימהם, באשר כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדעה הנכונה, ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידויים גדולים, ובכיות והשתחוויות גדולות, ובסגופים הזרים שימית בהם האדם את עצמו, כטבילות הקרח והשלג, וכיוצא בדברים האלה.

והנה לא ידעו, כי אף על פי שקצת דברים אלה צריכים לבעלי תשובה, וקצתם ראויים לפרושים, הנה לא על אלה נוסד החסידות כלל, כי אם הטוב שבמנהגים האלה הוא ראוי להתלוות אל החסידות, אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאוד להבינו על נכון, והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית, אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו, כי רק לחכמים להשיגו באמת. וכן אמרו ז"ל (אבות פ"ב): "ולא עם הארץ חסיד". ונבאר עתה עניין זה על הסדר:

מסילת ישרים - בביאור מידת החסידות - פרק יח' חלק ב'

הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו ז"ל (ברכות י"ז): "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו".והעניין הוא, כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל, ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפרוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצווהו יותר בפרוש או שיאמר לו פעם אחרת.

והנה דבר זה אנחנו רואים בעינינו, שייוולד בכל עת ובכל שעה בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת, שלא יאמר: לא נצטוויתי יותר, די לי במה שנצטוויתי בפירוש, אלא ממה שנצטווה ידון על דעת המצווה, וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת.

מסילת ישרים - בביאור מידת החסידות - פרק יח' חלק ג'

והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים, ותהיינה לו המצוות אשר צווים גלוי ומפורסם, לגילוי דעת לבד, לדעת שאל העניין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו, ואז לא יאמר: די לי במה שאמור בפירוש או אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים, אלא אדרבא יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעיניים לה רבות בזה העניין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו. וזהו הנקרא: "עושה נחת רוח ליוצרו". נמצא כלל החסידות: הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר.

הנך רואה שהחסידות ממין הפרישות, אלא שהפרישות בלאווים והחסידות בעשין, ושניהם עניין אחד, שהוא: להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון לפי המצווה המפורשת שיהיה נחת רוח לפניו יברך. זה גדר החסידות האמיתי. ועתה נבאר חלקיו הראשיים: