מסילת ישרים - בביאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם - פרק ה' חלק ג' 

והמפסיד השלישי הוא החברה דהיינו: חברת הטיפשים והחוטאים. והוא מה שהכתוב אומר (משלי יג, כ): "ורועה כסילים ירוע", כי הנה אנו רואים פעמים רבות, אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה או יעבור על איזה דברים ממנה, כדי שלא ילעגו עליו חבריו או כדי להתערב עימהם. והוא מה ששלמה מזהיר ואומר: "ועם שונים אל תתערב" (משלי כד, כא). כי אם יאמר לך אדם: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות",  אף אתה אמר לו: במה דברים אמורים? בבני אדם שעושים מעשה אדם, אך לא בבני אדם שעושים מעשה בהמה. (כתובות יז, א) ושלמה מזהיר עוד (משלי יד, ז): "לך מנגד לאיש כסיל", ודוד המלך אמר (תהילים א, א): "אשרי האיש אשר לא הלך וגו'". וכבר פרשו ז"ל (עבודה זרה יח, ב): "אם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב". ואומר (תהילים כו, ד): "לא ישבתי עם מתי שווא וגו' שנאתי קהל מרעים וגו'". אין לו לאדם אלא לטהר ולנקות עצמו ולמנוע רגליו מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן, וישיב רגליו אל חצרות ה' ואל משכנותיו. הוא שדוד עצמו מסיים ואומר (שם): "ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'". 

ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא. אדרבא ילעג על מלעיגיו ויבזם, ויחשוב בדעתו כי אלו היה לו להרוויח ממון הרבה אם היה מניח מה שהיה צריך לזה מפני חבריו שלא ילעיגו, כל שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג. ועל דרך זה הזהירו ז"ל: "הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות ד, ב). ודוד אמר (תהילים קיט, מו): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". שאף על פי שרוב מלכי זמנו היה עסקם ודבורם בדברי גדולות והנאות, ודוד שהיה גם כן מלך לכאורה תהיה לו לחרפה אם בהיותו בחברתם יהיה הוא מדבר בדברי מוסר ותורה, תחת ספרו מן הגדולות ומתענוגות בני אדם כמוהם, הנה לא חש לזה כלל, ולא היה לבו נפתה בהבלים האלה, אחרי שכבר השיג האמת. אלא מפרש ואומר: "ואדברה בעדותיך נגד וגו'". וישעיה כמו כן אמר (ישעיה נ, ז): "על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש".

מסילת ישרים

מסילת ישרים

פרק ה' חלק א'

מסילת ישרים

פרק ה' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק ה' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק ו' חלק א'

מסילת ישרים

פרק ו' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק ו' חלק ג'

 

מסילת ישרים - בביאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם - פרק ה' חלק ב' 

וזה המפסיד, אף על פי שהוא היותר כללי, הנה הוא היותר קל למי שרוצה למלט, שימלט ממנו. 

אך השני הנה הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם הוא כמי שטובע בים הגדול, שקשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה. והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה", וחז"ל אמרו: "שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה" (אבות ג, יג). כי אף על פי שחמורה היא הערווה אצל כל בן דעת, ולבו ירא מקרוב אליה, מכוח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט מדרגה אחר מדרגה, עד שיגיע אל העוון עצמו ויעשהו. 

וכל כך למה? לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדברים, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל. 

ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שמעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים. ובכוח הליצנות ייפול הכל לארץ ולא יעשו בו רושם כלל. ולא מפני חולשת העניינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל ענייני המוסר והיראה. 

והנה הנביא ישעיה היה צווח על זה ככרוכיא, כי היה רואה שזה היה מה שלא היה מניח מקום לתוכחותיו שיעשו רושם, והיה מאבד תקוותם של החוטאים, והוא מה שאמר (ישעיה כח, כב): "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". וכבר גזרו אומר חז"ל: שהלץ מביא הייסורין עליו, (עבודה זרה יח, ב) והוא מה שהכתוב עצמו מבאר בפרוש: "נכונו ללצים שפטים". (משלי יא, יט, כט) כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים אינו צריך שיתייסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה, מכוח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות. אך הליצנים, שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כוח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים, שאלה לא יהיה להם כוח בליצנותם לדחותם מעליהם כאשר ידחו המוסרים. 

והנה כפי חומר החטא ותולדותיו החמיר השופט האמיתי בעונשו. והוא מה שלמדונו ז"ל:

"קשה הליצנות שתחילתו ייסורין וסופו כליה, שנאמר (ישעיה כח, כב) : פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי וגו'" (עבודה זרה יח, ב).

מסילת ישרים - בביאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם - פרק ה' חלק א' 

הנה מפסידי המידה הזאת ומרחיקיה הם שלושה:  האחד הוא הטפול והטרדה העולמית; השני, השחוק והלצון;  השלישי החברה הרעה. ונדבר בהם אחד לאחד. 

הנה הטפול והטרדה כבר דברנו מהם למעלה, כי בהיות האדם טרוד בענייני עולמו, הנה מחשבותיו אסורות בזיקי המשא אשר עליהם, ואי אפשר להם לתת לב אל המעשה. והחכמים עליהם השלום בראותם זה אמרו (אבות ד, יב): "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה". כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצורך פרנסתו, אך ריבוי העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח לו מקום אל עבודתו. על כן נצטווינו לקבוע עתים לתורה. 

וכבר זכרנו שהיא המצטרכת יותר לאדם לשיגיע אל הזהירות, וכמאמר ר' פנחס: "תורה מביאה לידי זהירות". וזולתה לא יגיע אליו כלל, והוא מה שאמרו ז"ל (שם ב, ו): "ולא עם הארץ חסיד". 

וזה כי הבורא יתברך שמו, שברא היצר רע באדם, הוא שברא התורה תבלין לו, וכמו שאמרו:

"בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (קדושין לו, ב).

והנה פשוט הוא, שאם הקדוש ברוך הוא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב לינצל זולתה אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף, כשימות בחטאו. כי הנה היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאוד ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו, ואם יעשה כל התחבולות שבעולם, ולא ייקח הרפואה שנבראת לו, שהיא התורה כמו שכתבתי, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו. הא למה זה דומה? לחולה שדרש ברופאים והכירו חוליו ואמרו שייקח סם זה, והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא וייקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים - הלא ימות החולה ההוא וודאי!

כן הדבר הזה, כי אין מי שמכיר בחולי היצר רע ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה. מי אפוא יניחה, וייקח מה שייקח זולתה ויחיה? וודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין, עד שֶׁיִּמָּצֵא שקוע ברעה, ורחוק מן האמת הרחק גדול, שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. אך אם הוא עוסק בתורה, בראותו דרכיה, ציווייה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז"ל: הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב". (פתיחתא דאיכה רבתי).

והנה בכלל זה גם כן קביעת העתים אל חשבון המעשה ותיקונו, כמו שכתבתי למעלה. ומלבד כל זה, כל מה שיישאר לו פנאי מעסקיו, אם חכם הוא, וודאי שלא יאבדהו, אלא יאחז בו מיד ולא ירפהו לעסק בו בעסק נפשו ותיקון עבודתו.

מסילת ישרים - בבאור מדת הזריזות פרק ו' חלק א' 

אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על ה"לא תעשה" והזריזות על ה"עשה", והיינו "סור מרע - ועשה טוב". וענינו של הזריזות מבואר, שהוא ההקדמה למצוות ולהשלמת עניינם. וכלשון הזה אמרו ז"ל: "זריזים מקדימים למצוות". (פסחים ד, א) וזה, כי כמו שצריך פקחות גדולה והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר, ולימלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדולה והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהן, ושלא תאבדנה ממנו. כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצוות ולאבדם ממנו. ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם, יישאר נעור וריק מהם בוודאי. 

ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר עצמו נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, וודאי הוא שלא יצליח, והוא מה שאמר התנא:

"הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", (אבות ה, כ)

וכן מנו חז"ל (ברכות לב, ב) בדברים הצריכים חיזוק: תורה ומעשים טובים. 

ומקרא מלא הוא (יהושע א, ו): "חזק ואמץ מאוד לשמר לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי", כי חיזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבע אל הפכו.

מסילת ישרים - בבאור מדת הזריזות פרק ו' חלק ב' 

והנה שלמה שנה מאוד באזהרתו על זה, בראותו את רוע העצלה וההפסד הגדול הנמשך ממנה, ואמר (משלי ו, י-יא): "מעט שנות מעט תנומות וכו', ובא כמהלך ראשך" וכו'. כי הנה העצל, אף על פי שאינו עושה רע בקום עשה, הנה הוא מביא את הרעה עליו בשב ואל תעש שלו. ואמר (משלי יח, ט): "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" כי אף על פי שאינו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו הוא. ואמר עוד לבאר רעת העצל ביאור ציורי, מה שיקרה ויולד לעינינו יום יום: "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב,  והנה עלה כולו קימשונים כסו פניו חרולים וגו'  ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר, מעט שנות מעט תנומות וגו' ובא מתהלך רישך וגו'". (משלי כד, ל-לד)

והנה מלבד פשוטו, אשר הוא אמיתי כמשמעו, שהוא מה שקורה, אל שדה העצל ממש, הנה דרשו בו חז"ל מדרש נאה, זה לשונם:  והנה עלה כולו קימשונים - שמבקש פרוש של פרשה ואינו מוצא, כסו פניו וגו' - מתוך שלא עמל בהם הוא יושב ומטמא את הטהור ומטהר את הטמא ופורץ גדרן של תלמידי חכמים. ומה עונשו של זה? שלמה פרש (קהלת י, ח): "ופורץ גדר ישכנו נחש". והיינו, כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט באה, בלי שידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שימצא טבוע בתכלית הרעה. 

הנה בתחילה אינו אלא מחסיר הטורח אשר היה ראוי לו, ומזה נמשך שלא ילמד בתורה ככל הצורך. ומפני חסרון הלימוד כשיבוא אחר כך ללמד תחסר לו ההבנה. והנה אילולי הייתה גורמת רעתו בזה כבר הייתה רבה, אך עוד מתרבה והולכת: במה שברצותו על כל פנים ליישב הפרשה והפרק ההוא, הנה יגלה בה פנים שלא כהלכה, וישחית האמת ויהפכהו ויעבור על התקנות ויפרוץ את הגדרים, וסופו כליה כמשפט כל פורץ גדר. אמר שלמה: "ואחזה אנכי אשית לבי", התבוננתי על הדבר הזה וראיתי גודל הרע שבו, שהוא כארס ההולך ומתפשט מעט מעט, ואין פעולתו ניכרת עד המיתה. וזהו, "מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך רישך ומחסרך כאיש מגן".

מסילת ישרים - בבאור מדת הזריזות פרק ו' חלק ג' 

והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו, ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו. לא מחסרון הכרת החובה ההיא, ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי צאת מביתי, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, חֵמָה עזה בעולם, הקרה רבה, או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם. ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו. הוא מה ששלמה אמר: "בעצלתיים ימך המקרה, ובשפלות ידיים ידלוף הבית". (קהלת י, יח) 

ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים, ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו לפי דעתו המשובשת להקל עליו להניחו במנוחת עצלותו, והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעת הנכונה. 

הוא מה ששלמה צווח ואומר: "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם" (משלי כז, טז). כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לתועים ושוטים והוא לבדו חכם. והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קֻלָּה צריכה בדיקה, כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצת היצר ומרמיותיו, על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות. ואם אחר כל אלה תצדק - וודאי שהיא טובה. 

כללו של דבר: חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצוות, בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו. ותראה שהמלאכים משתבחים במידה הטובה הזאת, שנאמר בהם: "גיבורי כוח עושי דברו לשמע בקול דברו" (תהילים קג, כ). 

ואומר: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" (יחזקאל א, יד). והנה האדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך, אך וודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו ראוי הוא שיתקרב. ודוד היה משבח על חלקו ואומר: "חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצוותיך" (תהילים קיט, ס).

מסילת ישרים - רבי משה חיים לוצאטו" זצוק"ל