מסילת ישרים

מסילת ישרים

פרק יא' חלק א'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק ה'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק ו'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק ז'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק ח'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק ט'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק י'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק יא'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק יב'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק יג'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק יד'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק טו'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק טז'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק יז'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק יח'

מסילת ישרים

פרק יא' חלק יט' (חלק א')

מסילת ישרים

פרק יא' חלק יט' (חלק ב')

מסילת ישרים

פרק יא' חלק יט' (חלק ג')

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק א'

פרטי מידת הנקיות רבים הם מאוד והנם ככל הפרטים שבכל השלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה. כי אמנם עניין המידה כבר אמרתי שהוא להיות נקי מכל ענפי העבירות, ואולם אף על פי שבכל העבירות משתדל היצר הרע להחטיא את האדם, כבר יש מהם שהטבע מחמדן יותר ובהן מראה לו יותר היתרים, אשר על כן יצטרך בהן יותר חיזוק לנצח את יצרו ולהנקות מן החטא. וכן אמרו ז"ל: "גזל ועריות - נפשו של אדם מחמדתן ומתאווה להן" (חגיגה י"ח).והנה אנחנו רואים, שאף על פי שלא רוב בני האדם גנבים בגלוי הם, דהיינו, שישלחו יד ממש בממון חבריהם לקחת ולשים בכליהם, אף על פי כן רובם טועמים טעם גניבה במשאם ובמתנם, במה שיורו היתר לעצמם להשתכר איש בהפסדו של חברו ויאמרו 'להרוויח שאני'. ואולם לאווין הרבה נאמרו בגזל: "לא תעשוק",  "לא תגזול",  "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו",  "לא תנו איש את אחיו", "לא תשיג גבול רעך", הן כל אלה חלוקי דינים שבגזל, כוללים מעשים רבים מן המעשים הנעשים בכל המשא והמתן המדיני, ובכולם אסורים רבים. כי לא המעשה הנכר ומפורסם בעושק ובגזל הוא לבדו האסור אלא כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו כבר הוא בכלל האסור.  ועל זה אמרו ז"ל (סנהדרין פ"א): "ואת אשת רעהו לא טמא" (יחזקאל י"ח) - שלא ירד לאומנות חברו.

וכבר היה רבי יהודה אוסר לחנווני שלא יחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילן שיבואו אצלו, ולא התירו חכמים אלא מפני שגם חברו יכול לעשות כן (בבא מציעא ס'). ואמרו ז"ל (בבא בתרא פ"ח):"קשה גזל הדיוט מגזל גבוה, שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא". וכבר פטרו את הפועלים העושים אצל בעל הבית מברכת המוציא ומברכות אחרונות דברכת המזון, ואפילו בקריאת שמע לא חייבום לבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהן, שלא לבטל ממלאכתו של בעל הבית, ואם עבר הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה, אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא לבטל ממלאכת רעהו;  ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר (בראשית ל"א): "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני". מה יענו אפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו?

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק ב'

כללו של דבר: השכור אצל חברו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כעניין שאמרו ז"ל: "שכירות מכירה ליומיה", וכל מה שייקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה, אינו אלא גזל גמור, ואם לא מחלו אינו מחול. שכבר אמרו רבותינו ז"ל (יומא פ"ו): "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצווה בזמן מלאכתו לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא בידו, שאין עבירה מצווה, וקרא כתיב (ישעיהו ס"א): "שונא גזל בעולה". וכעניין זה אמרו ז"ל: "הרי שגזל סאה חטים וטחנה ואפאה ומברך - אין זה מברך אלא מנאץ,  דכתיב (תהילים ל'): "ובוצע ברך נאץ ה'" (בבא קמא צ"ד). ועל כיוצא בזה נאמר: "אוי לו לזה שנעשה סנגורו קטגורו", וכמאמרם ז"ל בעניין לולב הגזול. והדין נותן, כי הרי גזל חפץ גזל וגזל זמן גזל, מה גוזל את החפץ ועושה בו מצווה נעשה סנגורו קטגורו אף גוזל את הזמן ועושה בו מצווה נעשה סנגורו קטגורו. ואין הקדוש ברוך הוא חפץ אלא באמונה. וכן הוא אומר: (תהילים ל"א) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק "שומר אמונים", ואומר: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" ואומר: (ירמיה ה'): "עיניך הלא לאמונה". ואף איוב העיד על עצמו ואמר (איוב ל"א): "אם תטה אשורי מני הדרך, ואחר עיני הלך לבי, ובכפי דבק מאום". והבט יופי המשל הזה, כי דימה הגזל הבלתי נגלה כדבר המתדבק ביד האדם, שאף על פי שאין האדם הולך לכתחילה ליטול אותו ונשאר דבק מאליו, סוף סוף בידו הוא. - כן הדבר הזה, שאף שלא יהיה האדם הולך וגוזל ממש, קשה הוא שיהיו ידיו ריקניות ממנו לגמרי. אמנם באמת כל זה נמשך ממה שתחת היות הלב מושל בעיניים, שלא יניח להיות נעים להם את של אחרים, העיניים מושכים את הלב לבקש היתרים על מה שנראה להם יפה ונחמד, על כן אמר איוב שהוא לא כן עשה, ולא הלך לבו אחר עיניו, על כן לא דבק בכפיו מאום.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק ג'

 

ראה נא בעניין ההונאה, כמה נקל הוא לאדם להתפתות וליכשל, כאשר לכאורה יראה לו שראוי הוא להשתדל ליפות סחורתו בעיני האנשים ולהשתכר ביגיע כפיו, לדבר על לב הקונה למען יתרצה לו, ויאמרו על כל זה: "יש זריז ונשכר" "ויד חרוצים תעשיר", אמנם אם לא ידקדק וישקול מעשיו הרבה, הנה תחת חיטה יצא חוח, כי יעבור ונכשל בעוון ההונאה אשר הוזהרנו עליה, (ויקרא כה): "לא תונו איש את עמיתו", ואמרו ז"ל אפילו לרמות את הגוי אסור, וקרא כתיב (צפניה ג'): "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשום תרמית". וכן אמרו (בבא מציעא ס'): "אין מפרכסין את הכלים הישנים שיראו כחדשים", "אין מערבין פירות בפירות, אפילו חדשים בחדשים,  אפילו סאה בדינר ואפילו יפה דינר וטרסית לא יערוב וימכרם סאה בדינר". כל עושי אלה כל עושי עוול (דברים כ"ה), וקרוי חמישה שמות: עוול, שנאוי, משוקץ, חרם, תועבה. עוד אמרו ז"ל (בבא קמא קי"ט): "כל הגוזל את חברו אפילו שווה פרוטה, כאילו נוטל נפשו ממנו". הרי לך חומר העוון הזה אפילו בשיעור מועט. ואמרו עוד (תענית ז'): "אין הגשמים נעצרים אלא בעוון גזל". ועוד אמרו (ויקרא, רבה ל"ג): "קופה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם? - גזל". ודור המבול נחתם גזר דנם אלא על הגזל (סנהדרין ק"ח).

ואם תאמר בלבבך: ואיך אפשר לנו שלא להשתדל במשאנו ומתננו לרצות את חברנו על המקח ועל שוויו? חילוק גדול יש בדבר, כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמיתת טוב החפץ ויופיו, הנה ההשתדלות ההוא טוב וישר, אך מה שהוא לכסות מומי חפצו אינו אלא הונאה ואסור. וזה כלל גדול באמונת המשא והמתן. לא אומר מעניין המידות, שהרי בפירוש כתוב בהם: "תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה. ואמרו (בבא בתרא פ"ח): "קשה עונשן של מידות מעונשן של עריות וכו'",  ואמרו (שם): "הסיטון מקנח מידותיו אחת לשלושים יום". וכל כך למה? כדי שלא יְחַסְּרוּ בלא דעת ולא ייענש. כל שכן עוון הרבית שגדול הוא כופר באלוהי ישראל חס ושלום ואמרו ז"ל על פסוק (יחזקאל י"ח): "בנשך נתן ותרבית לקח חיה לא יחיה", שאינו חי לתחיית המתים, כי הוא ואבק שלו משוקץ ומתועב בעיני ה'. ואיני רואה צורך להאריך בזה, שכבר אימתו מוטלת על כל איש ישראל. 

אמנם כללו של דבר, כמו שחמדת הממון רבה, כן מכשלותיו רבים, וכדי שיהיה האדם נקי מהם באמת, עיון גדול ודקדוק רב צריך לו. ואם נקה ממנו ידע שהגיע כבר למדריגה גדולה, כי רבים יתחסדו בענפים רבים מענפי החסידות, ובעניין שנאת הבצע לא יכלו להגיע אל מחוז השלמות. הוא מה שאמר צופר הנעמתי לאיוב (איוב י"א): "אם און בידך הרחיקהו, ואל תשכן באוהלך עוולה, כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא". והנה דיברתי עד הנה מפרטי מצווה אחת מן המצוות, וכפרטי חילוקים אלה וודאי שנמצאים בכל מצווה ומצווה, אמנם אינני מזכיר אלא אותם שרגילים רוב בני האדם לכשל בהם.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק ד'

 

ונדבר עתה מן העריות שגם הם מן החמורים, והם שניים במדרגה אל הגזל, כמאמרם ז"ל (בבא בתרא קס"ה): "רובם בגזל, ומעוטם בעריות".והנה מי שירצה להינקות לגמרי מזה החטא, גם לו תצטרך מלאכה לא מועטת, כי אין בכלל האסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרוב אליו, ומקרא מלא הוא (ויקרא י"ח): "לא תקרבו לגלות ערווה". ואמרו חז"ל (שמות רבה פרק ט"ז): "אמר הקדוש ברוך הוא: אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופשה ואין לי עוון, הריני מגפפה ואין לי עוון, או שאני נושקה ואין לי עוון, אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאם נדר נזיר לשתות יין, אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אישה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר. וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו. וכו'".

והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האסור הזה לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שיש לו שייכות עם היין, והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים, איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העיקר גם כל דדמי ליה. ונמצא שעשתה התורה במצווה זאת של נזיר, מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצוות, למען דעת שזה רצונו של מקום. וכשאוסר לנו אחד מן האיסורין, ילמד סתום מן המפורש לאסור כל הקרוב לו. ועל זה הדרך אסרו בעניין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה דהיינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדיבור, ואפילו במחשבה. 

ועתה אביא לך ראיות על כל אלה מדבריהם ז"ל: במעשה, דהיינו בנגיעה או החיבוק וכיוצא, כבר נתבאר למעלה במאמר שזכרנו, ואין צורך להאריך. בראייה, אמרו ז"ל (ברכות ס"א): "יד ליד לא ינקה רע" - "כל הַמְּרַצֶּה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה, לא ינקה מדינה של גיהינום". ואמרו עוד (שבת ס"ד): "מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה?  מפני שזנו עיניהם מן הערווה וכו'. אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ, עם תכשיטין שבפנים?  לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורף. (ברכות כ"ד). ואמרו עוד: "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג) - "שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו היא פנויה, אשת איש - ואפילו היא מכוערת (עבודה זרה כ') .

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק ה'

 

בעניין הדיבור עם האשה, בהדיא שנינו (אבות פרק א'): "כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו". ובשמיעה, אמרו (ברכות כ"ד): "קול באשה ערווה". עוד בעניין זנות הפה והאוזן, דהיינו: הדיבור בדברי הזנות או השמיעה לדברים האלה, כבר צווחו ככרוכיא: "ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כ"ג) - ערות דִּבּוּר, זה נבול פה". ואמרו (שבת ל"ג): "בעוון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי ישראל מתים" חס ושלום. ואמרו עוד (שם): "כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהינום". ואמרו עוד (שם): "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה,  אלא כל המנבל פיו ואומרו, אפילו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכים לו לרעה". ואמרו עוד (חגיגה ה'): "אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו,  מגידים לו לאדם בשעת הדין". ובעניין השמיעה הרעה הזאת גם כן אמרו (שבת ל"ג): "אף השומע ושותק, שנאמר זעום ה' ייפול שם". 

הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות ומענינו. 

ואם לְחַשְׁךָ אדם לומר שמה שאמרו על נבול פה אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאווה, אבל במי שאמרו דרך שחוק בעלמא לאו מילתא היא ואין לחושש עליו, אף אתה אמור לו: עד כאן דברי יצר הרע, כי מקרא מלא שהביאו ז"ל לראייתם (ישעיה ט'): "על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה". הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודה זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכות דמים, אלא חנופה ולשון הרע וניבול פה, כולם מחטאת הפה בדיבור, ועליהם יצאה הגזירה: "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם". אלא האמת הוא כדברי רבותינו ז"ל, שניבול פה הוא ערוותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר ענייני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאף על פי שאין בהם כרת או מיתת בית דין אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשי עצמו, וכעניין הנזיר שזכרו במדרש שהבאנו למעלה. 

בעניין המחשבה כבר אמרו בתחילת הברייתא שלנו:  "ונשמרת מכל דבר רע" - "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה", ואמרו עוד (יומא כ"ט): "הרהורי עבירה קשים מעבירה", ומקרא מלא הוא (משלי טו): "תועבת ה' כל מחשבות רע"

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק ו'

 

והנה דיברנו משני גופי עבירות חמורות שבני אדם קרבים ליכשל בענפיהם, מפני רובם של הענפים ורוב נטיית לבו של אדם בתאוותו אליהם. והמדרגה השלישית אחר הגזל והעריות לעניין החמדה - הנה הוא איסור המאכלות, בין בעניין הטריפות עצמם, בין בעניין תערובותיהן, בין בעניין בשר בחלב או חלב ודם, ועניין בישולי עכו"ם ועניין גיעולי עכו"ם, יין נסיכם וסתם יינם, ושאר איסורי אכילה ושתייה, כל אלה הנקיות בהם צריך דקדוק גדול וצריך חיזוק, כי יש תאוות הלב המתאווה במאכלים הטובים, וחסרון הכיס באיסורי התערובות וכיוצא בזה. ופרטיהם רבים ככל דיניהם הידועים והמבוארים בספרי הפוסקים, והמקל בהם במקום שאמרו להחמיר אינו אלא משחית לנפשו.  וכך אמרו בספרא (ויקרא י"א): "לא תטמאו בהם ונטמתם בם" - "אם מטמאים אתם בם - סופכם ליטמא בם". והיינו: כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שאמרו בש"ס גם כן (יומא ל"ט): "ונטמתם בם - אל תיקרי ונטמתם אלא ונטמטם", שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (שם ב'): "כי ה' ייתן חכמה", והנה הוא נשאר בהמי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה.  והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו. 

וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים, אלא גם הטריפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל טומאה, אמר הכתוב (ויקרא י"א): "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" ובא הפירוש לרבותינו ז"ל (ספרא שמיני יב, ז): "אין צריך לומר בין חמור לפרה,  למה נאמר בין הטמא ובין הטהור?  בין טמאה לך ובין טהורה לך, בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו,  וכמה בין רובו לחציו? מלוא השערה". עד כאן לשונם.  ואמרו לשון זה בסיום מאמרם: "וכמה בין רובו לחציו? מלוא השערה", להראות כמה נפלא כוח המצווה, שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש. והנה כל בר ישראל שיש לו מוח בקדקודו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו? אם יישאר לו בו איזה בית מיחוש אפילו חששא קטנה, וודאי שלא יקל, ואם יקל לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור.  אך איסור המאכל כבר ביארנו שהוא ארס ממש ללב ולנפש הישראלי, אם כן מי אפוא יהיה המיקל במקום חששא של אסור, אם בעל שכל הוא? על דבר זה נאמר (משלי כ"ג): "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה".

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק ז'

ונדבר עתה על החטאים המצויים הנולדים מחברת בני האדם וקיבוצם, כגון: הונאת דברים, הלבנת הפנים, הכשלת העיוור בעצה, רכילות, שנאה ונקימה, שבועות, דבר שקר וחילול השם, כי מי יאמר ניקיתי מהם טהרתי מאשמה בם, כי ענפיהם רבים ודקים עד מאוד, אשר ההזהר בם טורח גדול. הונאת הדברים: בכללה הוא לדבר בפני חברו דבר שייבוש ממנו. כל שכן האמירה בפירוש דבר שיבוש בו, או לעשות לו מעשה שיגרום לו שיבוש. והוא מה שאמרו בפרק הזהב (ב"מ נ"ח): אם היה בעל תשובה - לא יאמרו לו זכור מעשיך הראשונים וכו'",  אם היו חולאים באים עליו - לא יאמרו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: "זכר נא מי הוא נקי אבד וכו'", אם היו חומרים מבקשים הימנו תבואה, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר תבואה מימיו". וכבר אמרו ז"ל (שם): "גדול הונאת דברים מהונאת ממון וכו'". וכל שכן אם הוא ברבים - אין לו חלק לעולם הבא". ואמר ר' חסדא (בבא מציעא נ"ט): "כל השערים ננעלו - חוץ משערי הונאה". ואמר רבי אלעזר (שם): "הכל הקדוש ברוך הוא נפרע על ידי שליח, חוץ מהונאה". ואמרו (שם): "שלושה אין הפרגוד ננעל בפניהם, ואחד מהם הונאה". ואפילו לדבר מצווה אמר הכתוב (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", ואמרו ז"ל (ערכין ט"ז): "יכול אפילו פניו משתנות?  תלמוד לומר 'ולא תשא עליו חטא'". מכל אלה המאמרים תראה עד היכן מתפשטים ענפי האזהרה הזאת וכמה עונשה קשה. 

בעניין נתינת העצה שנינו בתורת כוהנים (ויקרא י"ט): "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" -  לפני סומא בדבר. אמר לך בת פלוני מהי לכהונה?  אל תאמר לו כשרה היא, והיא אינה אלא פסולה. היה נוטל ממך עצה, אל תיתן לו עצה שאינה הוגנת לו, ואל תאמר לו מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר 'עצה יפה אני נותן לו', הרי הדבר מסור ללב, שנאמר: ויראת מאלוהיך". נִמְצֵינוּ למדים, שבין בדבר שיכול להיות נוגע בו, בין בדבר שאינו נוגע בו כלל, חייב אדם להעמיד את הבא להתייעץ בו על האמת הזך והברור. ותראה שעמדה תורה על סוף דעתם של רמאים, דלאו בשופטני עסקינן שייעצו עצה שדעתה מפורסמת ונגלית, אלא בחכמים להרע, אשר יתנו עצה לחבריהם, שלפי הנגלה בה יש בה מן הריווח אל חברו באמת, אך סוף העניין אינו לטובתו של חברו כי אם לרעתו, ולהנאתו של המייעץ. על כן אמרו: "שמא תאמר עצה יפה וכו' והרי הדבר מסור ללב וכו'".  וכמה נכשלים בני האדם באלה החטאים יום יום, בהיותם קרואים והולכים לתוקף חמדת הבצע. וכבר התבאר גודל עונשה בכתוב (דברים כ"ז): "ארור משגה עיוור בדרך".  אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתייעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתייעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה. ואם יארע שיראה הוא היזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתייעץ, יוכיחהו, ואם לאו יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו, אך על כל פנים אל ייעצהו עצה שתכלית הדבר זולת טובתו של המתייעץ. אם לא שכוונת המתייעץ לרעה, שאז וודאי מצווה לרמותו, וכבר נאמר (שמואל ב' יז): "ועם עיקש תתפתל", וחושי הארכי יוכיח.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק ח'

 

הרכילות ולשון הרע, כבר חומרו נודע וגודל ענפיו כי רבו מאוד, עד שכבר גזרו אומר חז"ל במאמר שכבר הזכרתי: "וכולם באבק לשון הרע". 

ואמרו (ערכין ט"ו): "היכי דמי אבק לשון הרע, כגון דאמר: היכא משתכח נורא אלא בי פלניא". 

או שיספר טובתו לפני שונאיו וכל כיוצא בזה. 

אף על פי שנראים דברים קלים ורחוקים מן הרכילות, הנה באמת מאבק שלו הם. 

 

כללו של דבר: הרבה דרכים ליצר. אבל כל דבר שיוכל להיוולד ממנו נזק או בזיון לחברו, בין בפניו בין שלא בפניו, הרי זה בכלל לשון הרע השנאוי ומתועב לפני המקום. 

שאמרו עליו (שם): "כל המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר". 

וקרא כתיב (תהילים ק"א): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק ט'

 

גם השנאה והנקמה קשה מאוד לשימלט ממנו לב הותל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מידותיו, ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם ולא ייטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה - חזק ואמיץ הוא, והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המידות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. 

אמנם גזירת מלך היא והמקראות גלויים באר היטב אינם צריכים פירוש: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט) , "לא תקום ולא תיטור את בני עמך, (שם) . 

ועניין הנקמה והנטירה ידוע, דהיינו:  נקמה - למנע מהטיב למי שלא רצה להטיב לו או שהרע לו כבר;  ונטירה להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זיכרון מן הרע שעשה לו. ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב, ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם או איזה זיכרון מן הדבר, ואם לא יוכל להשאיר זיכרון גדול ישתדל להשאיר זיכרון מועט, יאמר דרך משל לאדם:  אם תרצה ליתן לאיש הזה את אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת, לפחות לא תתנהו בסבר פנים יפות; או: אם אינך רוצה להרע לו, לפחות לא תיטיב לו טובה גדולה ולא תסייעהו סיוע גדול;  או: אם תרצה גם לסייעו הרבה, לפחות לא תעשהו בפניו;  או: לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו לרע;  אם מחלת לו - שלא תראה לו לאויב די בזה;  ואם גם להתחבר עמו תרצה - אך לא תראה לו כל כך חיבה גדולה כבראשונה. וכן כל כיוצא בזה ממיני החריצות שביצר מה שהוא משתדל לפתות את לבות בני האדם, על כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו: "ואהבת לרעך כמוך", כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חלוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק י'

אולם השבועות, אף על פי שמן הסתם כל שאינו מן ההדיוטות נשמר מהוציא שם שמים מפיו לבטלה, כל שכן בשבועה, יש עוד איזה ענפים קטנים, שאף על פי שאינם מן החמורים יותר, על כל פנים ראוי למי שרוצה להיות נקי לישמר מהם. והוא מה שאמרו (שבועות ל"ו): "אמר רבי אלעזר: 'לאו' שבועה ו'הן' שבועה. אמר רבא: והוא דאמר 'לאו לאו' - תרי זמני, והוא דאמר: 'הן הן' - תרי זימני". וכן אמרו (בבא מציעא מ"ט): "והין צדק" - "שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק".

והנה דבר השקר, גם הוא חולי רע נתפשט מאוד מאוד בבני האדם. ואולם מדריגות מדריגות יש בו:  יש בני אדם שאומנותם ממש היא השקרנות, הם ההולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות, או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה.  ועליהם נאמר: (משלי י"ב): "תועבת ה' שפתי שקר".  ואומר (ישעיה נ"ט): "שפתותיכם דברו שקר לשונכם עוולה תהגה".  וכבר גזרו חכמינו ז"ל (שבת ל"ב): "ארבע כתות אינן מקבלות פני השכינה. ואחד מהם - כת שקרנים".

ויש אחרים קרובים להם במדריגה אף על פי שאינם כמוהם ממש, והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם, והיינו שאין אומנותם בכך ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו, אבל בבואם לספר דבר מה, יערבו בהם מן השקרים, כמו שיעלה על רוחם ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם הם הבדאים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם.  וכמאמרם ז"ל (סנהדרין פ"ט): "כך הוא עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו". שכבר הטביעו בהם הרעה הזאת, שלא יוכלו לצאת דבריהם נקיים מן הכזב מתוך פיהם. הוא מה שהנביא מצטער ואומר (ירמיהו ט'): "למדו לשונם דבר שקר העווה נלאו". 

ויש עוד אחרים שחוליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר אלא שלא יחושו להתרחק ממנו, ואם יזדמן להם יאמרוהו. ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה. ואמנם החכם הודיענו שכל זה הוא הפך רצון הבורא ברוך הוא ומידת חסידיו.  הוא מה שכתוב (משלי י"ג): "דבר שקר ישנא צדיק".  והוא מה שבאה עליו האזהרה (שמות כ"ג):  "מדבר שקר תרחק", ותראה שלא אמר "משקר תשמר", אלא "מדבר שקר תרחק", להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה.  וכבר נאמר: (צפניה ג'): "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". וחז"ל אמרו "שבת נ"ה): "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת".  ובוודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקדוש ברוך הוא לקחתו לחותם לו, כמה יהיה הפכו מתועב לפניו. והזהיר הקדוש ברוך הוא על האמת הזהרה רבה.  ואמר: (זכריה ח'): "דברו אמת איש את רעהו";  ואמר: (ישעיה ט"ז): "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת";  ואמר: (שם ס"ג): "ויאמר אך עמי המה, בנים לא ישקרו".הא למדת שזה תלוי בזה.  ואמר: (זכריה ח'): "ונקראה ירושלים עיר האמת", להגדיל חשיבותה.  וכבר אמרו ז"ל (מכות כ"ד): "ודובר אמת בלבבו" - "כגון רב ספרא וכו'". להודיעך עד היכן חובת האמת מגעת.  וכבר אסרו לתלמיד חכם לשנות בדבורו חוץ משלושה דברים. ואחד מן העמודים שהעולם עומד עליו הוא האמת, אם כן מי שדובר שקר כאילו מבטל יסודו של עולם, וההפך מזה מי שזהיר באמת כאילו מקיים יסודו של עולם.  כבר סיפרו חז"ל (סנהדרין צ"ז) מאותו המקום שהיו זהירים באמת, שלא היה מלאך המוות שולט שם, ולפי שאשתו של רבי פלוני שינתה בדבריה, אף על פי שהיה לכוונה טובה, גירה בהם מלאך המוות, עד שגירשוה משם בעבור זה, וחזרו לשלותם. ואין צריך להאריך בדבר הזה שהשכל מחייבו והדעת מכריחו.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק יא'

 

ענפי חילול השם גם כן הם רבים וגדולים, כי הרבה צריך האדם להיות חס על כבוד קונו, ובכל מה שיעשה צריך שיסתכל ויתבונן מאוד שלא יצא משם מה שיוכל להיות חלול לכבוד שמים חס ושלום. וכבר שנינו (אבות פרק ד'): "אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם". ואמרו ז"ל (יומא פ"ו): "היכי דמי חלול השם?  אמר רב: כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר.  ור' יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא בלא תורה ובלא תפלין".

והעניין, שכל אדם, לפי מדרגתו ולפי מה שהוא נחשב בעיני הדור, צריך שיתבונן לבלתי עשות דבר בלתי הגון לאיש כמותו, כי כפי רבות חשיבותו וחכמתו כן ראוי שירבה זהירותו בדברי העבודה ודקדוקו בה. ואם איננו עושה כן, הרי שם שמים מתחלל בו חס ושלום. כי כבוד התורה הוא, שמי שמרבה הלימוד בה, ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המידות. וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד בה, ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המידות; וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד גורם בזיון ללימוד עצמו, וזה חס ושלום חילול לשמו יתברך שנתן לנו את תורתו הקדושה, וציוונו לעסוק בה להשיג על ידה שלמותנו.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק יב'

 

והנה גם שמירת השבתות וימים טובים רבה היא, כי המשפטים רבים.  וכן אמרו (שבת י"ב): "הלכתא רבתי לשבת".  ואפילו דברי השבות, אף על פי שמדברי חכמים הם, עיקרים הם. וכן אמרו (חגיגה ט"ז): "לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה שבות היא,  ונחלקו בה גדולי הדור". ואולם פרטי הדינים למחלקותם מבוארים הם אצל הפוסקים בספריהם, וכולם שווים לחובתנו בם ולזהירות המצטרך. ומה שקשה על ההמון שמירתו הוא השביתה מן העסק וּמִדַּבֵּר במשאם ובמתנם.  ואולם האסור הזה מבואר בדברי הנביא (ישעיה נ"ח): "וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר". והכלל הוא, שכל מה שאסור בשבת לעשותו אסור להשתדל בעבורו או להזכירו בפיו, ולכן אסרו: לעיין בנכסיו לראות מה צריך למחר;  או לילך לפתח המדינה לצאת בלילה מהרה למרחץ;  ואסרו לומר דבר פלוני אעשה למחר;  או סחורה פלוני אקנה למחר, וכן כל כיוצא בזה. (טור או"ח שו-שז)

והנה עד הנה דברתי מן קצת המצוות מה שאנו רואים שבני האדם נכשלים בהם על הרוב, ומאלה נלמד לכל שאר הלאווין, שאין לך איסור שאין לו ענפים ופרטים, מהם חמורים ומהם קלים, ומי שרוצה להיות נקי צריך שיהיה נקי מכולם וטהור מכולם, וכבר אמרו ז"ל (שיר השירים רבה ו'):"שניך כעדר הרחלים, - מה רחל זו צנועה, כך היו ישראל צנועין וכשרים במלחמת מדין,  רב הונא בשם רב אחא אמר:  שלא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד,  שאילו הקדים אחד, לא היה משה משבחן, ולא היו יוצאים משם בשלום". וכן אמרו בירושלמי: המספר בין ישתבח ליוצר - עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה", הרי לך עד היכן צריך להגיע הדקדוק והנקיות האמיתי במעשים.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק יג'

 

והנה כמו שצריך נקיות במעשים, כך צריך נקיות במידות, וכמעט שיותר קשה הוא הנקיות במידות ממה שהוא במעשים, כי הטבע פועל במידות יותר ממה שהוא פועל במעשים, יען המזג והתכונה הם או מסייעים או מתנגדים גדולים להם, וכל מלחמה שהיא נגד נטיית הטבע מלחמה חזקה היא. והוא מה שפירשו במאמרם ז"ל (אבות פרק ד'): "איזהו גיבור - הכובש את יצרו". והנה המידות הן רבות, כי כפי כל הפעולות ששייכים לאדם בעולם, כמו כן מידותיהן שאחריהן הוא נמשך בפעולותיו. 

אמנם כמו שדברנו במצוות שהיה הצורך בם יותר, דהיינו ממה שרגילות בני האדם ליכשל, כן נדבר במידות: בראשיות הצריכות עיון יותר מפני רגילותנו בם והם:

הגאווה, הכעס, הקנאה והתאווה. הן כל אלה מידות רעות אשר רעתם ניכרת ומפורסמת אין צריך לה ראיות, כי הנה רעות בעצמן ורעות בתולדותיהן, כי כולן חוץ משורת השכל והחכמה, וכל אחת כדאי לעצמה להביא את האדם אל עבירות חמורות.  על הגאווה, מקרא מלא מזהיר ואומר (דברים ח'): "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך".  על הכעס, אמרו ז"ל: "כל הכועס יהיה בעינך כאילו כופר בעיקר".  על הקנאה והתאווה, שנינו בהדיא (אבות פרק ד'): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אמנם העיון המצטרך בם הוא, להימלט מהם ומכל ענפיהם, כי כולם כאחד סורי הגפן נכריה. ונתחיל לדבר בם ראשון ראשון.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק יד' 

הנה כלל עניין הגאווה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו ובלבבו ידמה כי לו נאווה תהילה. ואמנם זה יכול למשך מסברות רבות מתחלפות, כי יש מי שיחשיב את עצמו בעל שכל ויש מי שיחשיב עצמו נאה, ויש שיחשיב עצמם נכבד, ויש מי שיחשיב עצמו גדול, ויש שיחשיב עצמו חכם. כללו של דבר: כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם, אם יחשב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאווה. אך אחרי שקבע האדם בלבו היותו חשוב וראוי לתהילה, לא תהיה התולדה היוצאת מן המחשבה הזאת אחת בלבד, אלא תולדות רבות ומשונות תצאנה ממנה, ואפילו הפכיות נמצא בהן, ונולדו מסיבה אחת ושתיהן לדבר אחד מתכונות. הנה ימצא גאה אחד שיחשוב בלבו, שכיון שהוא ראוי לתהילה והוא מיוחד ורשום במעלתו כפי מחשבתו, ראוי לו גם כן שיתנהג בדרך מיוחד ורשום בכובד רב, בין בלכתו, בין בשבתו, בין בקומו, בדבורו ובכל מעשיו, לא ילך אלא בנחת גדול, עקבו בצד גודלו, לא ישב אלא אפרקדן, לא יקום אלא מעט מעט כנחש, לא ידבר עם הכל, אלא עם נכבדי העם, וגם ביניהם לא ידבר אלא מאמרים קצרים כמאמרי התרפים. וכל שאר מעשיו, בתנועותיו, בפעולותיו, במאכלו ובמשתיו, במלבושיו ובכל דרכיו, יתנהג בכבדות גדול, כאילו כל בשרו עופרת וכל עצמיו אבן או חול. וימצא גאה אחר שיחשוב, שלפי שהוא ראוי לתהילה ורוב המעלות, צריך שיהיה מרגיז הארץ ושהכל ירעשו מפניו, כי לא יאות שיהרסו בני האדם לדבר עמו ולבקש ממנו דבר, ואם יעפילו לעלות אליו - יבהילם בקולו וברוח שפתיו יהומם, בענות להם עזות ופניו זועפות בכל עת ובכל שעה. ויש גאה אחר שיחשוב בלבו שכבר הוא כל כך גדול ומכובד, עד שאי אפשר לכבוד שיתפרש ממנו, ואינו צריך לו כלל. ולהראות הדבר הזה, יעשה מעשים כמעשה העניו, ויפריז על מידותיו להראות שיפלות גדול וענווה עד אין חקר, ולבו מתנשא בקרבו לאמור: אני כל כך רם וכל כך נכבד, שכבר איני צריך לכבוד ואין לי אלא לוותר עליו, שכבר רב הוא אצלי. וימצא גאה אחר שרוצה להיות נרשם הרבה במעלותיו ולהתייחד בדרכיו, עד שלא די לו שיהללוהו כל העולם על המעלות אשר הוא חושב שיש בו, אלא שרוצה שעוד ירבו להוסיף בתהילתו שהוא העניו שבענווים. ונמצא זה מתגאה בענוותו, ורוצה בכבוד על מה שמראה עצמו בורח ממנו. והנה גאה כזה ישים עצמו תחת קטנים ממנו הרבה, או תחת נבזים שֶׁבָּעָם, שיחשוב להראות בזה תכלית הענווה. וכבר לא ירצה בשום תואר מתארי הגדולה, וימאן בכל העילויים, ולבו אומר בקרבו, אין חכם ועניו כמוני בכל הארץ.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק טו' (גאווה חלק ב')

 

ואמנם גאים כאלה, אף על פי שלכאורה מראים עצמם ענווים, לא יבצרו מכשולות להם שבלי ידיעתם תהיה מתגלית גאוותם כלהבה היוצאת מבין החרסים.  וכבר משלו חז"ל (מדרש רבה פרשת קרח) משל לבית מלא תבן, והיה בבית חורין, והיה התבן נכנס בהם,  לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותם החורין יוצא,  ידעו הכל כי היה אותו בית של תבן. כן הדבר הזה, שלא יוכלו תמיד להסתיר את עצמם, ומחשבתם הרעה תהיה ניכרת מתוך מעשיהם, אך דרכיהם הם בענווה פסולה ושפלות מרומה. וימצאו גאים אחרים שתישאר גאוותם קבורה בלבם לא יוציאוה אל המעשה, אבל יחשבו בלבבם שכבר הם חכמים גדולים יודעי הדברים לאמתם, ושלא רבים יחכמו כמוהם, על כן לא ישיתו לב אל דברי זולתם, בחשבם כי מה שקשה עליהם לא יהיה נקל לאחרים, ומה ששכלם מראה להם, כל כך ברור הוא וכל כך פשוט, עד שלא יחושו לדברי החולקים עליהם, אם ראשונים ואם אחרונים, וספק אין אצלם על סברתם. 

כל אלה תולדות הגאווה המשיבה החכמים אחור ודעתם מסכלת, מסירת לב ראשי החכמה ואף כי תלמידים שלא שמשו כל צרכם, שכמעט שנפקחו עיניהם כבר חכמי החכמים שווים להם בלבם, ועל כולם נאמר (משלי ט"ז): "תועבת ה' כל גבה לב". ומכולם צריך שיינקה הרוצה במידת הנקיות, וידע ויבין כי אין הגאווה אלא עיוורון ממש, אשר אין שכל האדם רואה חסרונותיו ומכיר פחיתותו. שאילו היה יכול לראות, והיה מכיר האמת, היה סר ומתרחק מכל הדרכים הרעים והמקולקלים האלה הֶרְחֶק גדול.  ועוד נדבר מזה בסייעתא דשמיא בבואנו אל מידת הענווה, אשר מפני הקושי הגדול שיש בהשגתה הושמה בדברי רבי פנחס מן האחרונות.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק טז'

 

ונדבר עתה מן הכעס.  הנה יש הרגזן שאמרו עליו: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".  והוא הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו, ומתמלא חמה עד שכבר לבו בל עמו ועצתו נבערה. והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל, והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות.  ועליו נאמר (איוב ח'): "טורף נפשו באפו הלמענך תעזוב ארץ", והוא קל וודאי לעבור כל מיני עבירות שבעולם אם חמתו תביאהו להם, כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו, ואל אשר יביאהו ילך.  ויש כעסן רחוק מזה, והוא שלא על כל דבר אשר יבואהו שלא כרצונו אם קטן ואם גדול יבער אפו, אך בהגיעו להרגיש ירגז ויכעס כעס גדול.  והוא שקראוהו חז"ל (אבות פרק ה'): "קשה לכעוס וקשה לרצות", וגם זה רע וודאי, כי כבר יכולה לצאת תקלה רבה מתחת ידו בזמן הכעס, ואחר כך לא יוכל לתקן את אשר עיוותו.  ויש כעסן פחות מזה, שלא יכעוס על נקלה, ואפילו כשיגיע לכעוס יהיה כעסו קטן ולא יסור מדרכי השכל, אך עודנו ישמר עברתו.  והנה זה רחוק מן ההפסד יותר מהראשונים שזכרנו, ואף גם זאת וודאי שלא הגיע להיות נקי, כי אפילו זהיר איננו עדין, כי עד שהכעס עושה בו רושם לא יצא מכלל כעסן.  ויש עוד פחות מזה, והוא, שקשה לכעס, וכעסו לא להשחית ולא לכלה אלא כעס מועט, וכמה זעמו - רגע ולא יותר, דהיינו משעה שהכעס מתעורר בו בטבע עד שגם התבונה תתעורר כנגדו. והוא מה שאמרו חז"ל (שם): "קשה לכעוס ונח לרצות". הנה זה חלק טוב וודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס, ואם הוא מתגבר עליו שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה, ומתגבר עליו, שאפילו לשבח הוא, ואמרו ז"ל (חולין פ) ט): "תולה ארץ על בלימה" (איוב כ"ו) -  "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה". והיינו, שכבר נתעורר טבעו בכעס והוא בהתגברותו בולם פיו.  

אמנם מידתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר, ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו, זהו וודאי הנקי מן הכעס מכל וכל.  והנה אפילו לדבר מצווה הזהירונו ז"ל שלא לכעוס, ואפילו הרב עם תלמידו והאב עם בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם, אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה. והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים לא כעס הלב (שבת ק"ה) . ואמר שלמה (קהלת ז'): "אל תבהל ברוחך לכעוס וגו'".  ואומר (איוב ה'): "כי לאוויל יהרוג כעס".  ואמרו ז"ל (עירבין ס"ה): "בשלושה דברים האדם ניכר: בכוסו, בכיסו, בכעסו".

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק יז'

 

הקנאה, גם היא אינה ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו. אינו אלא מפסיד לעצמו. וכמאמר הכתוב שזכרתי (איוב ה'): "ופותה תמית קנאה". ואמנם יש מי שסכלותו רבה כל כך, עד שאם יראה לחברו איזה טובה יתעשש בעצמו וידאג ויצטער, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו.  והוא מה שאמר עליו החכם (משלי י"ד): "ורקב עצמות קנאה".  

אמנם יש אחרים שאינם מצטערים וכואבים כל כך, אף על פי כן ירגישו בעצמם איזה צער, ולפחות יתקרר רוחם בראותם אחד עולה איזה מעלה יתירה, אם לא יהיה מאוהביו היותר דבקים לו, כל שכן אם מאותם אשר אין לו אהבה רבה עמו הוא, כל שכן אם יהיה גר מארץ אחרת.  ותראה שבפיהם אפשר שיאמרו דברים, כִּשְׂמֵחִים או מודים על טובתו, אך לבם רפה בקרבם. והוא דבר יארע על הרוב ברוב בני האדם, כי אף על פי שלא יהיו בעלי קנאה ממש, אמנם לא נקו ממנה לגמרי. כל שכן אם בעל אומנותו מצליח בה, שכבר "כל אומן סני לחבריה". (בראשית רבה פרק י"ט).  וכל שכן אם מצליח בה יותר ממנו. 

ואמנם לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא (יומא ל"ח) והכל כאשר לכל מה' הוא, כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל.  והוא מה שיעד לנו הנביא על הזמן העתיד, שלמען תהיה טובת ישראל שְׁלֵמָה, יקדים הקדוש ברוך הוא להסיר מלבבנו המידה המגונה הזאת, ואז לא יהיה צער לאחד בטובת האחר, וגם לא יצטרך המצליח להסתיר עצמו ודבריו מפני הקנאה.  והוא מה שכתוב (ישעיה י"א): "וסרה קנאת אפרים, וצוררי יהודה יכרתו. אפרים לא יקנא את יהודה וגו'".  הוא השלום והשלווה אשר למלאכי השרת, אשר כולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו, ואין אחד מתקנא בחברו כלל, כי כולם יודעים האמת לאמתו ועליזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק יח'

ותראה, כי אחות הקנאה היא החמדה והתאווה, הלא היא המייגעת לב האדם עד יום מותו, וכמאמרם ז"ל (קהלת רבה א'): "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". ואמנם עיקר התאווה פונה לשני ראשים: האחד הוא הממון,  והשני הוא הכבוד,  שניהם כאחד רעים מאוד וגורמים לאדם רעות רבות .  הנה חמדת הממון היא האוסרת אותו במאסר העולם, ונותנת עבותות העמל והעסק על זרועותיו, כעניין הכתוב (קהלת ה'): "אוהב כסף לא ישבע כסף". היא המסירה אותו מן העבודה, כי הנה כמה תפילות נאבדות, וכמה מצוות נשכחות מפני רוב העסק ויגיעת המון הסחורה, כל שכן תלמוד תורה.  וכבר אמרו ז"ל (עירבין נ"ה): "לא מעבר לים היא" (דברים ל') -  "באותם שהולכים מעבר לים בסחורה". וכן שנינו (אבות פרק ב'): "לא כל המרבה בסחורה מחכים". היא המוסרת אותו לסכנות רבות, ומתשת את כוחו ברוב הדאגה אפילו אחרי השיגו הרבה. וכן שנינו (שם): "מרבה נכסים מרבה דאגה". היא המעברת פעמים רבות על מצוות התורה, ואפילו על חוקות השכל הטבעיים.

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק יט' (חלק א') 

יתרה עליה חמדת הכבוד, כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו.  הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד.  הוא מה שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ב): "תפסו הקב"ה בבגדו.  אמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן.  אמר לו: מי בראש? אמר לו: בן ישי בראש.  אמר לו: אי הכי לא בעינא". מי גרם לקורח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא (במדבר ט"ז): "ובקשתם גם כהונה", וחז"ל (במדבר רבה י"ח) הגידו לנו כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא, והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו.  הוא שגרם לפי דעת חז"ל (זהר במדבר פ) אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם.  על מה התחיל שאול לארוב אל דוד, אלא מפני הכבוד, שנאמר (שמואל א' י"ח): "ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול וגו', ויהי שאול עויין את דוד מהיום ההוא והלאה".  מי גרם לו ליואב שימית את עמשא, אלא הכבוד. שאמר לדוד (שמואל ב' י"ט): "אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים".

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק יט' (חלק ב')

כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם, הנה אילולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערוותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים, והיה פרנסתו קלה עליו ולא היה צריך להתייגע להעשיר כלל. אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו, מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת, ואין קץ לכל עמלו. על כן אמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק ד'): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". והזהירונו (שם פרק ו'): "אל תבקש גְּדֻלָּה ואל תחמוד כבוד". כמה הם שמתענים ברעב, וישפילו את עצמם להתפרנס מן הצדקה, ולא יתעסקו במלאכה שלא תהיה מכובדת בעיניהם, מיראתם פן ימעט כבודם, היש לך הוללות גדול מזה?  ויותר ירצו בבטלה המביאה לידי שעמום ולידי זימה ולידי גזל ולידי כל גופי עבירות, שלא להשפיל מעלתם ולהבזות כבודם המדומה. ואמנם חז"ל, אשר הורונו והדריכונו תמיד בדרכי האמת, אמרו (אבות פרק ב'): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". ואמרו עוד (פסחים ק"ח): "פשוט נבילתא בשוקא ולא תימר גברא רבא אנא כהנא אנא". ואמרו עוד (בבא בתרא ק"י): "לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות".

מסילת ישרים - בפרטי מידת הנקיות פרק יא' חלק יט' (חלק ג')

 

כלל הדברים, הכבוד הוא מן המכשולות היותר גדולים אשר לאדם, ואי אפשר לו להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו, כי על כל פנים יצטרך למעט בכבוד שמים מפני סכלותו. זהו מה שאמר דוד המלך עליו השלום (שמואל ב' ז'): "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". והכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת. וכן אמרו ז"ל (אבות פרק ו'): "אין כבוד אלא תורה, שנאמר: כבוד חכמים ינחלו. וזולתה אינו אלא כבוד מדומה וכוזב, הבל ואין בו מועיל. וראוי הנקי להינקות ולהיטהר ממנו טהרה גמורה, אז יצליח.  

והנה כללתי עד הנה רבים מפרטי הנקיות, וזה בנין אב לכל שאר המצוות והמידות כולם: ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה (משלי א') . והנה אינני יכול להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע אל הנקיות הזה, אך על פי כן אומר אני, שאין צריך כל כך כמו שנראה לכאורה, והמחשבה בדבר הזה קשה מן המעשה, כי כאשר ישים האדם בלבו, ויקבע ברצונו בקביעות להיות מבעלי המידה הטובה הזאת, הנה במעט הרגל שירגיל עצמו בזה תשוב לו קלה הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב, וזה דבר שהניסיון יוכיח אמיתו.

מסילת ישרים - רבי משה חיים לוצאטו" זצוק"ל