מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק ט'

 

וְעוֹד צָרִיךְ שֶׁיִּתְבּוֹנֵן עַל שִׁפְלוּת הָאָדָם וּפְחִיתוּתוֹ, לְפִי חוֹמְרִיּוּתוֹ וְגַסּוּתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן לְפִי הַחֲטָאִים שֶׁחָטָא מֵעוֹדוֹ, כִּי עַל כָּל אֵלֶּה – אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֶחֱרַד לִבּוֹ, וְלֹא יִרְעַשׁ בְּעוֹדוֹ מְדַבֵּר דְּבָרָיו לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וּמַזְכִּיר בִּשְׁמוֹ וּמִשְׁתַּדֵּל לְהֵרָצוֹת לוֹ. הוּא מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהלים ב' י"א). וּכְתִיב "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים, רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו" (תהלים פ"ט ח'). כִּי הַמַּלְאָכִים, לִהְיוֹתָם יוֹתֵר קְרוֹבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מִבְּנֵי הַגּוּף הַחוֹמְרִי, קַל לָהֶם יוֹתֵר לְדַמּוֹת שֶׁבַח גְּדוּלָּתוֹ. עַל כֵּן מוֹרָאוֹ עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא עַל בְּנֵי הָאָדָם. וְאָמְנָם דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיָה מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר "אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהלים ה' ח'). וּכְתִיב "מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא" (מלאכי ב' ה'). וְאוֹמֵר "אֱלֹהַי, בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים, אֱלֹהַי, פָּנַי אֵלֶיךָ" (עזרא ט' ו').

היראה צריך שתיכנס בלב האדם, אחר כך תראה פעולותיה באיברים.

וְאוּלָם הַיִּרְאָה הַזֹּאת צָרִיךְ שֶׁתִּתְגַּבֵּר בַּלֵּב בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ תֵּרָאֶה פְעוּלּוֹתֶיהָ גַם בְּאֵיבְרֵי הַגּוּף, הֲלֹא הֵמָּה, כּוֹבֶד הָרֹאשׁ, וְהַהִשְׁתַּחֲוָאָה, שִׁפְלוּת הָעֵינַיִם, וּכְפִיפַת הַיָּדַיִם, כְּעֶבֶד קָטָן לִפְנֵי מֶלֶךְ רָב. וְכֵן אָמְרוּ בַּגְּמָרָא "רָבָא פָּכַר יָדֵיהּ וּמַצְלֵי, אֲמַר, כְּעַבְדָּא קַמֵּי מָארֵיהּ" (שבת י' א').

מסילת ישרים

יפורסם ב- 21.06.18

מסילת ישרים

פרק יט' חלק א'

יפורסם ב- 28.06.18

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ב'

יפורסם ב- 05.07.18

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ג'

יפורסם ב- 12.07.18

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק טז' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק טז' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק טז' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק טז' חלק ה'

מסילת ישרים

מסילת ישרים

פרק יט' חלק א'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ה'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ו'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ז'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ח'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק ט'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק י'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק יא'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק יב'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק יג'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק יד'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק טו'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק טז'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק יז'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק יח'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק יט'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק כ'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק כא'

מסילת ישרים

פרק יט' חלק כב'

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק ב'

 

החלק השני שבראשון הוא במה שבין אדם לחברו, ועניינו גודל ההטבה, שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מרע להם. וזה בגוף, בממון ובנפש. בגוף - שיהיה משתדל לעזור לכל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, והוא מה ששנינו (אבות פ"ו): "ונושא בעול עם חברו", ואם מגיע לחברו איזה נזק בגופו והוא יוכל למנוע אותו או להסירו - יטרח כדי לעשותו. 

בממון - לסייעו כאשר תשיג ידו ולמנוע ממנו הנזיקין בכל מה שיוכל, כל שכן שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, ואפילו שעתה מיד אין הזקן מצוי, כיון שיכול לבוא לידי כך יסירם ויעבירם.  ואמרו ז"ל (אבות פ"ב): "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך".

בנפש - שישתדל לעשות לחברו כל קורת רוח שיש בידו, בין בענייני הכבוד בין בכל שאר העניינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחברו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצוות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער יהיה באיזה אופן שיהיה. וכלל כל זה הוא גמילות חסדים, אשר הפליגו חז"ל בשבחה ובחובותינו בה. ובכלל זה רדיפת השלום, שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחברו.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק א'

חלקי החסידות הראשיים שלושה: הראשון במעשה, השני באופן העשייה, השלישי בכוונה. החלק הראשון במעשה אף הוא יתחלק לשני חלקים: האחד במה שבין אדם למקום, והשני במה שבין אדם לחברו. החלק הראשון שבראשון הוא במעשה שבין אדם למקום, ועניינו קיום כל המצוות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ואלה הם שקראום חז"ל "שיירי מצווה". ואמרו (סוכה ל"ח): "שיירי מצווה מעכבים את הפורענות". כי אף על פי שגוף המצווה נשלם זולתם וכבר יצא בזה ידי חובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא להרבות בהשלמתם ולא למעט בהם כלל.

מסילת ישרים - רבי משה חיים לוצאטו" זצוק"ל

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק ג'

 

עתה אביא לך ראיות על כל הדברים האלה מן החז"ל, אף על פי שהדברים פשוטים ואין צריכים לחיזוק ראיה: בפרק בני העיר (מגילה כ"ז): "שאלו תלמידיו את רבי זכאי: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא השתנתי בתוך ארבע אמות של תפילה,  ולא כיניתי שם לחברי, ולא בטלתי קידוש היום".

הרי לך פה מן החסידות במה שנוגע אל דקדוקי המצוות, כי כבר פטור היה מן הדין מהבאת יין לקדוש, כיוון שלא היה לו, עד שהייתה צריכה אמו למכור כיפה שבראשה, אמנם ממידת חסידות היה עושה כן. ובמה שנוגע לכבוד חברו, שלא כינהו אפילו כינוי שאינו של גנאי, וכדפירשו התוס' שם. ורב הונא גם כן קשר גמי על לבושו, לפי שמכר המינו לקנות יין לקידוש היום.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק ד'

 

עוד שם: "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת, ולא פסעתי על ראשי עם קודש".הנה זה חסידות בעניין כבוד בית הכנסת ובעניין כבוד הבריות שלא לפסוע על גבי מסיבתן שלא לראות כמבזה אותם. עוד שם: "שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, לא ברכתי לפני כוהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה". ואמרו עוד (שם כ"ח): "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא: במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי", ומפרש התם: "כי הא דרב הונא דרי מרא אכתפיה, אתא רב חנא בר חנילאי וקא דרי מיניה, אמר ליה: אי רגילת דדרית במאתיך דרי, ואי לא אתייקורי, אנא בזילותא דידך לא ניחא לי".הרי לנו, שאף על פי שמשמעות "בקלון חברו" הוא המשתדל לבזות חברו כדי שעל ידי זה ירבה כבודו, הנה לחסידים לא יאות לקבל כבוד, אפילו אם חברו הוא הבא ומתרצה בזה, אם יהיה זה בזיון לחברו

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק ה'

 

כעניין זה אמר רבי זירא (שם): "מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, לא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חבר, ולא קראתי לחברי בחניכתו". הרי לך מעשי חסידות מכל הדרכים שזכרנו למעלה. 

ואמרו עוד ז"ל (בבא קמא ל'): "אמר רב יהודה: האי מא דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דברכות", וזה למה שבינו לבין קונו; "ואמרי לה לקיים מלי דנזיקין", וזה למה שבינו לבין חברו; "ואמרי לה לקיים מלי דאבות", ששם נכללים עניינים מכל החלקים.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק ו'

 

והנה גמילות חסדים הוא עיקר גדול לחסידים, כי חסידות עצמו נגזר מחסד. ואמרו ז"ל (אבות פ"א): "על שלושה דברים העולם עומד", ואחד מהם גמילות חסד. וכן מנוהו ז"ל עם הדברים שאוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא. 

ואמרו עוד (סוטה י"ד): "דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים", ואמרו עוד (ראה יבמות ע"ט): "דרש רבא: כל מי שיש בו שלוש מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו: רחמן, וביישן, וגומל חסדים".

ואמרו (סוכה מ"ט): "אמר רבי אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, 

שנאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". ואמרו עוד (שם): "בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בין לחיים בין למתים".

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק ז'

ואמרו עוד (שבת קנ"א): "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים י"ז) - "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". וזה פשוט, כי הקדוש ברוך הוא מודד מידה כנגד מידה (סנהדרין ד') , ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עוונותיו בחסד שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מידה כנגד מידתו. והלא מה שאמרו ז"ל (ראש השנה י"ז): "למי נושא עוון - למי שעובר על פשע", ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין. ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה עמו שורת הדין?  ודוד המלך מתפלל ואומר: (תהילים קמ"ג): "ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי". 

אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות כך ירבה לקבל. ודויד היה מתהלל במידתו זאת הטובה, שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב. זהו מה שאמר: (שם ל"ה): "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי" ואמר (שם ז'): "אם גמלתי שולמי רע וגו'". ובכלל העניין הזה, שלא לצער לשום ברייה, אפילו בעלי חיים, ולרחם ולחוס עליהם. וכן הוא אומר (משלי י"ב): "יודע צדיק נפש בהמתו". וכבר יש שסוברים (בבא מציעא ל"ב) צער בעלי חיים דאורייתא, ועל כל פנים דרבנן. כללו של דבר: הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות ולא לגרום להם שום צער וכו'.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק ח'

 

החלק השני מן החסידות הוא באופן העשייה והנה גם זה נכלל בשני עניינים. אמנם תחתיהם נכללים פרטים רבים. ושנים הראשיים הם היראה והאהבה, שני עמודי העבודה האמיתית שזולתם לא תיכון כלל. בכלל היראה יש: ההכנעה מלפניו יתברך, הבושת בקרוב אל עבודתו והכבוד הנעשה אל מצוותיו אל שמו יתברך ואל תורתו. 

ובכלל האהבה: השמחה, הדבקות והקנאה. ועתה נבארם אחד אחד: הנה עיקר היראה היא יראת הרוממות, שצריך האדם לחשב בעודו מתפלל או עושה מצווה כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא. והוא מה שהזהיר התנא (ראה ברכות כ"ח): "וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל". והנה שלושה דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב כדי שיגיע אל זאת היראה: האחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו. ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש והוא יתברך שמו מאזין ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו מקשיב שומע אליו. הִנֵּה, עִיקַּר הַיִּרְאָה הִיא יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לַחְשׁוֹב בְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל אוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה, כִּי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הוּא מִתְפַּלֵּל אוֹ עוֹשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא. וְהוּא מַה שֶּׁהִזְהִיר הַתַּנָּא "וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה מִתְפַּלֵּל" (ע"פ ברכות כ"ח ב').

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק י'

והנה דברנו עד עתה מן ההכנעה ומן הבושת ונדבר עתה מעניין הכבוד. הנה כבוד המצווה ויקרה כבר הזהירונו עליו חז"ל ואמרו (שבת קל"ג): "זה אלי ואנווהו (שמות ט"ו) -  אתנאה לפניו במצוות ציצית נאה, תפילין נאה, ספר תורה נאה לולב נאה וכו'", וכן אמרו (בבא קמא ט'): "הידור מצווה עד שליש. עד כאן משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא". הרי דעת שפתותיהם ז"ל ברור מללו, שאין די בעשות המצווה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה, ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר: אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקדוש ברוך הוא אינו חושש לזה, כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצווה נעשית לאמיתה די בזה.

אמנם האמת הוא שהאדון ברוך הוא נקרא אל הכבוד ואנו חייבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לכבודנו ולא כבודנו חשוב וספון לפניו. ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול לה רבות אינו אלא חוטא, הוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה' (מלאכי א'): "וכי תגישון עיוור לזבוח אין רע - הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך". ראה נא מה חסרון יש במים שנסתננו? וכבר מותרים הם להדיוט, ואפילו הכי אסורים הם לגבוה משום שאינו דרך כבוד.  ואמרו עוד בספרי: "וכל מבחר נדריכם" (דברים י"ב):  דהיינו: שלא יביא אלא מן המובחר.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק יא'

כבר מצאנו קין והבל, הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן וקין מן הפסולת, מפרי האדמה, כפירושם ז"ל (בראשית רבה כ"ב). ומה עלה בהם? - "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד') . ואומר (מלאכי א'): "וארור נוכל ויש בעדרו זכר, ונודר וזובח משחת לה'. כי מלך גדול אני".  וכמה דברים הזהירונו ז"ל שלא יהיו מצוות בזויות עלינו.  וכבר אמרו (שבת י"ד): "כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום" - מפני בזוי המצווה. וסדר העלאת ביכורים יהיה לנו לעיניים לראות מה הוא הידורן של מצוות, שכך שנינו (בכורים פ"ג): "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו וכו'". עוד שם: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של זהב, והעניים בסלי נצרים כו'". עוד שם: "שלוש מידות בבכורים: בכורים, תוספת בכורים ועטור בכורים וכו'". הרי לנו בהדיא כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצווה כדי להדרה. ומכאן נלמד לכל שאר מצוות שבתורה. ואמרו (שבת י'): "רבא רמי פוזמקי ומצלי אמר:  (עמוס ד') היכון לקראת אלוקיך ישראל". עוד אמרו רז"ל (בראשית רבה ס"ה) על פסוק: "בגדי עשו בנה החמודות" (בראשית כ"ו) -  "אמר רבן שמעוון בן גמליאל: אני שמשתי את אבא בבגדים מלוכלכים, וכשהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו - כשהיה משמש את אביו לא היה משמש אלא בבגדי מלכות". והנה אם כן לבשר ודם, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהעומד לפניו להתפלל ראוי הוא שילבש בגדי כבוד וישב לפניו כמו שיושב לפני מלך גדול.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק יב'

 

והנה בכלל זה יש כבוד השבתות וימים טובים, שכל המרבה לכבדם וודאי עושה נחת רוח ליוצרו, שכן ציוונו (ישעיה נ"ח): "וכבדתו". וכיון שכבר התאמת לנו שכבודו מצווה, הנה מיני הכבוד רבים הם, אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה חשיבות לשבת צריכים אנו לעשותו, על כן היו החכמים הראשונים עוסקים בהכנות השבת, איש איש לפי דרכו (שבת קי"ט): "רבי אבהו הווה יתיב אתכתכא דשינא ומנשב נורא, רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגא, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סלקא, רבה ורב יוסף מצלחו ציבי, רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק. אמר: אלו מקלעין לי רבי אמי ורבי אסי מי לא מכתפינא קמייהו". ותראה הקשו של רב נחמן, שיש לנו ממנו מקום לימוד, כי הנה היה מתבונן מה היה הוא עושה לפי דרכו לאדם שהוא חפץ לכבדו. וכזה עצמו היה עשה בשבת. ועל דבר זה נאמר (ברכות י"ז): "לעולם יהא אדם ערום ביראה", לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר ולחדש המציאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים שאפשר להראות היות מכירים גודל רוממותו עלינו. אשר על כן כל מה שיתייחס לו יהיה נכבד עלינו כבוד גדול, וכיון שהוא יתברך בטובו הגדול עם כל שפלותנו רצה בענוותו לחלוק לנו כבוד ולמסור לנו דברי קדושתו, לפחות בכל כוחנו נכבדם ונראה היקר אשר להם אצלנו. ותראה שזאת היא היראה האמיתית, שהיא יראת הרוממות שזכרנו, שבה תלוי הכבוד המתקרב אל חיבוב האהבה, וכמו שאכתוב עוד בסייעתא דשמיא. מה שאין כן יראת העונש שאינה העיקרית, ואין מעלות המידות האלה נמשכות הימנה. 

ונחזור לעניין השבת:  הנה אמרו (שבת קי"ט): "רב ענן לביש גונרא", דהיינו: שהיה לובש בגד שחור בערב שבת, כדי שיהיה ניכר יותר כבוד השבת בלבשו בו בגדים נאים. נמצא שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד, אלא אפילו ההעדר שמכוחו יבחן יותר מציאות הכבוד גם הוא מכלל המצווה. וכן אסרו (גיטין ל"ח) לקבוע סעודה בערב שבת מפני כבוד השבת. וכן כל כיוצא בזה.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק יג'

 

ובכלל היראה עוד כבוד התורה ולומדיה. ובהדיא שנינו (אבות פ"ד): "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות". ואמרו ז"ל (סנהדרין ק"ב): "אמר רבי יוחנן מפני מה זכה אחאב למלכות כ"ב שנה,  לפי שכיבד את התורה שנתנה בכ"ב אותיות.  שנאמר "וישלח מלאכים אל אחאב וגו' והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. ויאמר למלאכי בן הדד, אמרו לאדוני המלך: כל אשר שלחת אלי בראשונה אעשה, והדבר הזה לא אוכל לעשות" מאי מחמד עיניך? לא ספר תורה?! ואמרו (ברכות י"ח):"היה הולך ממקום למקום, לא יניחנו בשק ויניחנו על החמור וירכב עליו, אלא מניחו בחיקו כו'". ואסרו עוד (מועד קטן כ"ה) לישב על המטה שספר תורה עליה.  וכן אמרו (רמב"ם הלכות ס"ת פרק י'): "אין זורקין כתבי הקודש, ואפילו הלכות ואגדות".

ואסרו להניח נביאים וכתובים על גבי חומשים - הן אלה דברים שאסרו חז"ל לכל עדת ישראל.

והחסיד יש לו ללמד מאלה ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה לכבוד שם ה' אלוקיו. ובכלל זה הניקיון והטהרה הצריכה לדברי תורה, שלא לעסוק בה אפילו בהירהור במקומות המטונפים, ולא בידים שאינם נקיות. וכבר הרבו חז"ל להזהיר על זה במקומות רבים

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק יד'

 

ובעניין לומדי תורה, הנה מקרא כתוב (ויקרא י"ט): "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ומינה ילפינן לכל מיני כבוד שאפשר לעשות להם, שראוי וודאי לחסיד שיעשהו. וכבר אמרו ז"ל (כתובות ק"ג): "ואת יראי ה' יכבד" (תהילים ט"ז) -  זה יהושפט מלך יהודה. שכיון שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכיסאו ומחבקו ומנשקו, ואומר לו רבי רבי מורי מורי. ורבי זירא כשהיה חלוש מלימודו היה משים עצמו על פתח בית המדרש, לעשות מצווה, כשיקום מלפני התלמידי חכמים (ברכות כ"ח).

כל אלה דברים שכבר רואים אנחנו היות הבורא יתברך שמו חפץ בם, וגילה דעתו העליון בזה. וכיון שכן, מי האיש החפץ לעשות נחת רוח ליוצרו, הנה בדרך זה ילך ויוסיף לקח בתחבולותיו ולעשות הישר לפניו יתברך. ובכלל זה כמו כן כבוד בית הכנסת ובית המדרש (מגלה כ"ג) , שאין די שלא ינהג בהם קלות ראש, אלא שינהג בהם כל מיני כבוד ומורא בכל מנהגיו ובכל פעולותיו, וכל מה שלא היה עושה בהיכל מלך גדול לא יעשה בהם.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק טו'

ונדבר עתה מעניין האהבה וענפיה הם שלושה: השמחה, הדביקות, והקנאה. והנה עניין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתווה ממש אל קירבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר דבר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודיבור בתהילותיו והעסק בדברי תורתו ואלוהותו יתברך שעשוע ועונג ממש. כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכעניין הכתוב (ירמיה ל"א): "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". 
והנה וודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמיתית לא יצטרך ריצוי ופיתוי לעבודה, אלא אדרבה לבו יישאהו וירצהו אליה, אם לא יהיה עיכוב גדול שימנעהו.
הנה זאת היא המידה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון. וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהילים מ"ב): "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי מתי אבוא וגו'". ואומר (שם פ"ד): "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וגו'". (שם ס"ג): "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו'". כל זה מתוקף התשוקה שהיה משתוקק לו יתברך. וכעניין מה שאמר (ישעיה כ"ז): "לשמך ולזכרך תאוות נפש". ואומר (שם): "נפשי אוויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך". ודוד עצמו אמר (תהילים ס"ג): "אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך". באר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו יתברך שמו. ואמר (שם קי"ט): "ואשתעשע במצוותיך אשר אהבתי. ואמר (שם): "גם מצוותיך שעשועי וגו'".

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק טז'

 

והנה זאת וודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו: שיאהב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו, אלא כאהבת הבן לאביו, שהיא אהבה טבעית ממש, שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים ל"ב): "הלא הוא אביך קנך. ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה. וכן אמרו ז"ל (ברכות נ"ד): "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך "ובכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך, 

"ובכל מאודך" - בכל ממונך.

אמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה יש לאדם להשיב אל עצמו שתי תשובות: האחת מהן שווה לכל נפש; והשניה לחכמים בעלי הדעה העמוקה. האחת היא:"כל מאי דעבדין מן שמיא לטב" (ברכות ס') ,וזה כי אפילו הצער ההוא והדחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמיתית. וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת, להיטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו. כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו לטובתם הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, וודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דחק או כל צער, אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד. 

אך בעלי הדעה האמיתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוון לעצמם כלל, אלא כל תפילתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כוח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה, אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בניצחונה. וכבר מורגל זה העניין בכל אוהב בשר ודם, שישמח כשיזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב, עד היכן מגיע עצם אהבתו.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק יז'

 

ונבאר עתה ענפי האהבה, הם השלושה שזכרתים: הדביקות, השמחה והקנאה.

הדביקות, הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו. והוא שבא עליו המשל בדברי שלמה (משלי ה'): "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". ובגמרא אמרו ז"ל (עירבין נ"ד): "אמרו עליו על רבי אלעזר בן פדת, שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי".

והנה תכלית המידה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה, אמנם לפחות בשעת עבודה, אם אוהב הוא את בוראו וודאי שיהיה לו הדביקות הזה. ובירושלמי אמרו (ה,א ט, ע"א) ר' חנינא בן דוסא היה עומד ומתפלל. ובא חברבר והכישו, ולא הפסיק תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. 

אמרו לו תלמידיו: רבי, ולא הרגשת?  ואמר להם: יבוא עלי, מתוך שהיה לבי מכוון בתפילה לא הרגשתי". ועל הדביקות הוזהרנו בתורה פעמים רבות: (דברים י"ט): "לאהבה את ה' אלוהיך וגו'"; (שם): "ולדבקה בו"; (שם י"ג): "לבו תדבק", "ובו תדבקון". ודוד אמר (תהילים ס"ג): "דבקה נפשי אחריך". 

ועניין כל אלה הפסוקים אחד, שהוא הדביקות שהאדם מתדבק בו יתברך שאינו יכול לפרד ולזוז ממנו. ואמרו ז"ל (בראשית רבה פרק פ'): "אמר רבי שמעוון בן לקיש, בשלוש לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל: בדביקה, בחשיקה ובחפיצה ואנו למדים אותו מפרשתו של שכם בן חמור", והם ממש ענפי האהבה העיקרית, והיינו התשוקה שזכרתי, והדבקות והנחת והעונג הנמצא בעסק ענייניו של הנאהב.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק יח'

 

השני הוא השמחה והוא עיקר גדול בעבודה. והוא מה שדוד מזהיר ואומר (תהילים ק'): "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה",  ואומר (שם ס"ח): "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוהים וישישו בשמחה". ואמרו רבותינו ז"ל (שבת ל'): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה". ועל הפסוק שזכרנו למעלה, "עבדו את ה' בשמחה" אמרו במדרש (שוחר טוב): "אמר רבי איבו, כשתהיה עומד להתפלל,  יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוהים, שאין כיוצא בו". כי זאת היא השמחה האמיתית, שיהיה לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצוותיו שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי. 

ואמר שלמה במשל החכמה (שיר השירים א'): "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", כי כל מה שזוכה האדם לכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה ויהיה לבו שש בקרבו. ואומר (תהילים קמ"ט): "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם". ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול אמר (שם ק"ד): "יערוב עליו שיחי אנכי אשמח בה'", ואומר (שם מ"ג): "ואבואה אל מזבח אלוהים אל אל שמחת גילי ואודך בכינור אלוהים אלוהי", ואמר (שם ע"א): "תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית". והיינו: כי כל כך הייתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתיים היו מתנענעות מאליהן ומרננות בהיותו עוסק בתהילותיו יתברך, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהייתה מתלהטת בשמחתה לפניו. הוא מה שסיים: "ונפשי אשר פדית". 

ומצינו שנתרעם הקדוש ברוך הוא על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כח): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב". ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בניין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת, התפלל עליהם שתתקיים המידה הטובה בהם ולא תסור, הוא מה שאמר (דברי הימים א' כ"ט): "ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ה' אלוהי אברהם יצחק וישראל אבותינו, שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך, והכן לבבם עליך".

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק יט'

הענף השלישי הוא הקנאה שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה. 

והוא מה שאמר דוד עליו השלום (תהילים קל"ט): "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'", ואליהו אמר (מלכים א' י"ט): "קנא קנאתי לה' צבאות וגו'". וכבר ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלוהיו. כמאמר הכתוב (במדבר כ"ה): "תחת אשר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל". וכבר הפליגו חז"ל (שבת נ"ד) לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה וגזרו דינו לתפס בעוון החוטאים עצמו. 

ובמדרש איכה (איכה רבה א') אמרו: "היו שריה כאילים" -"מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו, כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: תבוא השעה ואני אעשה להם כן". וזה פשוט, מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חברו או מחרפים אותו ובוודאי שיצא לעזרתו, גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס ושלום ושיעברו על מצוותיו. והוא מה שאמר שלמה (משלי כ"ה): "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם", כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל חס ושלום, אך שומריה המתחזקים להחזיקה וודאי שיתגרו בם לא יוכלו להתאפק ולהחריש.

ואמר הקדוש ברוך הוא אל איוב (איוב מ'): "הפץ עברות אפך, וראה כל גאה והשפילהו  ראה כל גאה הכניעהו, והדוך רשעים תחתם  טמנם בעפר יחד פניהם, חבוש בטמון". כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת. ואומר (תהילים צ"ו): "אוהבי ה' שנאו רע".

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק כ'

 

והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשייה. נבאר עתה התלויה בכוונה וכבר דברנו גם כן למעלה מעניין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם. אמנם וודאי שמי שמתכוון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולקבל הגמול אשר בעולם הבא, לא נוכל לומר שתהיה כוונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוון לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. 

אך הכוונה האמיתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל, ויתאווה שכל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם. וכל שכן על מה שממעט הוא עצמם, בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לשמר מן החטאים בכל עת, כעניין הכתוב (קהלת ז'): "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ודבר זה ביארוהו בתנא דבי אליהו (רבה פרק ד') ז"ל, אמרו: "כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכנוס גלויות - זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו'"

נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה, שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו ואינה אלא לכבודו של מקום ולקדוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו. ועל זה אמרו (זוהר משפטים): "איזהו חסיד המתחסד עם קונו"

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק כא'

 

והנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה וודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על ירושלים ועל החורבן, מצד שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאווה לגאולה, לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שאמר התנא דבי אליהו שהבאנו למעלה: "ומתאווה ומצר לכבוד ירושלים וכו'. ויתפלל תמיד על גאולתן של ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם, מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפילתי תצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל"ח): "לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם", וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם, מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקדוש ברוך הוא שמח בזה. 

ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ"ט): "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע" ואמר (שם ס"ג): "ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך". ואומר (ירמיה ל'): "ציון היא דורש אין לה". ופרשו ז"ל (סוכה מ"א): "מכלל דבעיא דרישה", 

הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מעוט כוחנו, כי על כיוצא בזה שנינו (אבות פ"ג): "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין לבטל הימנה". ואמר עוד הנביא (ישעיה נ"א): "אין מנהל לה מכל בנים ילד,ה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה". ואמר (שם מ'): "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", ופרשו ז"ל שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים, לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכונים לכוונה השלמה הזאת ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל ובריבוי כבודם, שזה תלוי בזה באמת. 

וכמו שכתוב בתנא דבי אליהו שהזכרתי: "ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא וכו'". נמצאת למד ששני דברים יש בעניין זה:  אחד - הכוונה בכל מצווה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום, במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו;  ועוד - הצער והבקשה על עילוי הכבוד הזה שייעשה בשלמות בעילוי כבודן של ישראל ושלותם.

מסילת ישרים - בביאור חלקי החסידות - פרק יט' חלק כב'

 

ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא: טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא עניין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפרותיו. 

וכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט"ו): "היש בה עץ" (במדבר י"ג) - "אם יש מי שמגין על דורו כעץ". ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): "יבואו אלה ויכפרו על אלה", שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באובדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם לכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפלתו בפועל, דהיינו: שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריא על הדור כולו. 

וכבר אמרו ז"ל על פסוק (דניאל י'): "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סנגוריה על ישראל. וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכוחך זה", לפי שלמד סניגוריה על עמו. כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה, לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו. והוא עניין כוהן גדול שאמרו עליו: (מכות י"א): "שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו".

וכן אמרו (שם):"ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דרבי יהושוע בן לוי, ולא אשתעי אליהו בהדיה". הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם. 

והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים, ופרטיהם מסורים לכל בר שכל ולכל לב טהור להתנהג בהם בדרך הישר לפי השורשים האלה, כל דבר בעתו.