מסילת ישרים

מסילת ישרים

פרק כג' חלק א'

מסילת ישרים

פרק כג' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק כג' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק כג' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק כד' חלק א'

מסילת ישרים

פרק כד' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק כד' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק כד' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק כה' חלק א'

מסילת ישרים

פרק כה' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק כו' חלק א'

מסילת ישרים

פרק כו' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק כו' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק כו' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק כו' חלק ה'

מסילת ישרים - בדרכי קניית הענווה וההרחקה ממפסידיה - פרק כג' חלק א'

 

שנים הם המרגילים את האדם אל הענווה: הרגילות וההתבונן. הרגילות הוא שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט בהתנהג בשפלות על הדרך שזכרנו, בישיבת המקומות הפחותים וללכת בסוף החברה, ללבוש בגדי צנועים, דהיינו מכובדים, אך לא מפוארים, כי בהתרגלו בדרך הזה תיכנס ותבוא הענווה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי. כי הנה בהיות טבע לב האדם לזוח ולהתנשא, קשה עליו לעקור הנטייה הטבעית הזאת מעיקרה, אלא אם כן בפעולות החיצונות המסורות בידו ימשוך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי מסור לו כל כך. וכעניין שבארנו בזריזות שכל זה נכלל במאמרם ז"ל (ברכות י"ז): "לעולם יהא אדם ערום ביראה", דהיינו: שיבקש תחבולות נגד הטבע ונטייתו עד שינצחם. 

אך ההתבונן הוא על עניינים שונים: האחד הוא המוזכר בדברי עקביא בן מהללאל (אבות פ"ג): "דע מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". כי באמת כל אלה הם נגדיים לגאווה ועוזרים אל הענווה, כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו וגריעות התחלתו אין לו טעם לנשא כלל אלא לבוש וליכלם.

הא למה זה דומה? לרועה חזירים שהגיע למלוך, כל עת אשר יזכור ימיו הראשונים אי אפשר לו שיתגאה. וכשיחשוב כמו כן שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר מאכל לתולעת כל שכן שייכנע גאונו וישכח שאון גאוותו, כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושה וכלימה. 

וכשיחשוב עוד, וידמה בלבו רגע היכנסו לפני הבית דין הגדול של צבא מעלה, בעת שיראה עצמו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הקדוש והטהור בתכלית הקדושה והטהרה, בסוד קדושים משרתי גבורה גיבורי כוח עושי דברו אשר אין בהם כל מום, והוא עומד לפניהם גרוע, פחות ונבזה מצד עצמו, טמא ומגואל מצד מעשיו, הירים ראש, היהיה לו פתחון פה? וכי ישאלוהו איה אפוא פיך. איה גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך, מה יענה או מה ישיב על תוכחתו?

מסילת ישרים - רבי משה חיים לוצאטו" זצוק"ל

מסילת ישרים - בדרכי קניית הענווה וההרחקה ממפסידיה - פרק כג' חלק ב'

 

הנה וודאי שאילו רגע אחד יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמיתי וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאווה ולא תשוב אליו עוד. השני הוא עניין חילוף תולדות הזמן ורוב תמורותיהם, כי העשיר קל להיות עני, והמושל לעבד, והמכובד לנקלה. ואם הוא יכול כל כך על נקלה לשוב אל המצב הנבזה בעיניו היום, איך יגבה לבו על מצבו אשר אינו בטוח עליו?!  כמה מיני חולאים יכולים חס ושלום לבוא על האדם שיצטרך במו פיו להתחנן למי שיעזור אותו ויסייעהו ויקל לו במקצת? כמה צרות חס ושלום יכולים לבוא עליו שיצטרך ללכת לשחר פני רבים אשר מאס לפעמים לתת להם שלום למען יהיו לו למושיעים? ודברים אלה אנחנו רואים בעינינו דבר יום ביומו, כדאי הם להסיר מלב האדם גאוותו ולהלבישו ענווה ושפלות. 

וכשיתבונן עוד האדם על חובתו לפניו יתברך וכמה היא נעזבת ממנו וכמה הוא מתרשל בה, וודאי שיבוש ולא יתגאה, יכלם ולא ירום לבו. וכן הוא אומר (ירמיה ל"א): "שמוע שמעתי אפרים מתנודד וגו'". ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת השכל האנושי ורוב טעותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהידיעה האמיתית, על כן יירא תמיד מהסכנה הזאת ויבקש ללימוד תמיד מכל אדם ולשמוע תמיד לעצה פן ייכשל. והוא מה שאמרו ז"ל (אבות ד'): "איזהו חכם הלומד מכל אדם", וכן הוא אומר (משלי י"ב): "שומע לעצה חכם".

מסילת ישרים - בדרכי קניית הענווה וההרחקה ממפסידיה - פרק כג' חלק ג'

 

אך מפסידי המידה הזאת הוא הריבוי והשביעה בטובות העולם הזה, וכעניין הכתוב שבפירוש אומר (דברים ח'): "פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו'", על כן מצאו להם החסידים טוב להיות האדם מענה נפשו לפעמים, למען השפיל יצר הגאווה אשר איננו מתגבר אלא מתוך הריבוי.  וכעניין שאמרו ז"ל (ברכות ל"ב): "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר".

והנה בראש כל המפסידים הוא הסכלות ומעוט הידיעה האמיתית, כי תראה שאין הגאווה מצויה יותר אלא במי שסכל יותר. ורבותינו ז"ל אמרו (סנהדרין כ"א): "סימן לגסות הרוח עניות של תורה", וכן אמרו (זהר בלק): "סימן דלא ידע כלום שבוחי".

ואמרו עוד (בבא מציעא פ"ה): "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא". עוד אמרו (בראשית רבה פרק ט"ו): "שאלו לאילני סרק מפני מה קולכם נשמע?  אמרו: הלואי יהיה קולנו נשמע ונזכר", וכבר ראינו שמשה, שהוא מובחר שבכל האדם, היה עניו מכל האדם.

מסילת ישרים - בדרכי קניית הענווה וההרחקה ממפסידיה - פרק כג' חלק ד'

 

עוד ממפסידי הענווה הוא ההתחברות או ההשתמש בבני אדם חנפים, אשר לגנוב לבו בחנופתם, למען ייטב להם, ישבחוהו וירוממוהו, בהגדיל מה שיש בו מן המעלות עד התכלית ובהוסיף עליו מה שאין בו כלל, ולפעמים שמה שיש בו הוא ההפך ממה שמשבחין אותו. והנה סוף סוף דעת האדם קלה וטבעו חלש ומתפתה בנקל, כל שכן בדבר שאליו הוא נוטה בטבע, על כן בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי שהוא מאמין לו, יכנסו בו כארס בכעוס ונמצא נופל ברשת הגאווה ונשבר. הרי לנו יואש (דברי הימים ב' כ"ד) אשר הטיב לעשות כל ימי הורהו יהוידע הכהן רבו, ואחרי מות יהוידע באו עבדיו והתחילו להחניף לו ולהגדיל הילוליו עד שדימוהו לאלוה, אז שמע המלך אליהם. ותראה זה הדבר בבירור, כי רוב השרים והמלכים או כל בעלי היכולת, יהיו באיזה מדריגה שיהיו, נכשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם. 

על כן מי שעיניו בראשו יותר יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר או ליועץ או לפקיד על ביתו, יותר ממה שיזהר ויעיין במאכלו ובמשתיו, כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד והחברים או הפקידם יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו. ודוד המלך עליו השלום אומר (תהילים ק"א): "הולך בדרך תמים הוא ישרתני, לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה". ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר. ועל זה נאמר (משלי כ"ד): "ותשועה ברוב יועץ".

מסילת ישרים - בביאור יראת החטא - פרק כד' חלק א'

 

הנה ראותנו המידה הזאת נמנית אחר כל המידות הטובות אשר זכרנו עד הנה, די לנו להעירנו על עניינה שראוי שיהיה וודאי עניין נכבד ועקרי מאוד וקשה להשיג אותו, שכבר לא יוכל להגיע אליו אלא מי שכבר השיג כל המידות שקדם זכרם. אמנם צריך שנקדים כי מיני היראה הם שנים שהם שלושה: האחת קלה מאוד להשיגה אין דבר קל כמוהו והשניה קשה מן הכל ושלמותה כמו כן שלמות גדול מאוד. יש יראת הענש, וזהו המין האחד, ויש יראת הרוממות, וזהו המין השני, שיראת החטא חלק שני ממנו. ונבאר עתה עניינים והבדליהם: 

יראת העונש כפשוטה, שאדם יירא מעבור את פי ה' אלוהיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף ואם לנפש. והנה זאת קלה וודאי, כי כל אדם אוהב את עצמו ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה, ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ ולנשים אשר דעתן קלה, אך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת. 

המין השני הוא יראת הרוממות, והוא שהאדם ירחק מן החטאים ולא יעשה מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יקל או איך יערוב לבו של בשר דם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו. והנה זאת היראה אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תיוולד אלא מתוך ידיעה והשכלה, להתבונן על השכל המבין ומשכיל, והיא היראה אשר שמנוה לו שני מאחד מחלקי החסידות אשר זכרנו, בה יבוש האדם ויחרד בעומדו לפני קונו להתפלל או לעבוד כל עבודה, היא היראה המשובחת שנשתבחו בה חסידי עולם, והוא מה שמשה מדבר ואומר (דברים כ"ח): "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלוהיך".

מסילת ישרים - בביאור יראת החטא - פרק כד' חלק ב'

 

זאת היראה שאנחנו בביאורה עתה, דהיינו: יראת החטא, היא כמו חלק מיראת הרוממות שזכרנו וכמו מין בפני עצמו. והיינו כי הנה עניינה הוא, שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו, פן נתערב בם איזה שמץ חטא, או פן יהיה בם איזה דבר קטן או גדול, שאינו לפי גודל כבודו יתברך ורוממות שמו. והנך רואה היחס הגדול שבין יראה זו ויראת הרוממות שזכרנו. כי התכלית בשניהם שלא לעשות דבר נגד רום כבודו יתברך. 

אמנם ההבדל שביניהם, שבעבורו תחשב כמין אחר ובשם אחר תקרא, הוא, כי יראת הרוממות הוא בשעת המעשה או בשעת העבודה או בפרק העברה, דהיינו: או בשעה שהוא עומד ומתפלל או עובד, שאז יבוש ויכלם ירעש וירעד מפני רום כבודו יתברך, או בשעה שמזדמנת עבירה לפניו והוא מכיר בה שהיא עבירה, שיעזוב מלעשותה למען אשר לא יעשה דבר למרות עיני כבודו חס ושלום אך יראת החטא היא בכל עת ובכל שעה, שהנה בכל רגע הוא ירא פן ייכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו יתברך, ועל כן נקראת יראת חטא כי עיקרה היראה מן החטא שלא יכנס ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם, יהיה באיזה דרך שיהיה. והנה על זה נאמר (משלי כ"ח): "אשרי אדם מפחד תמיד", ופרשו ז"ל (ברכות ס'): "ההוא בדברי תורה כתיב",כי אפילו בשעה שאינו רואה המכשול לנגד עיניו, צריך שיהיה לבו חרד בקרובו פן טמון הוא לרגליו והוא לא נשמר

מסילת ישרים - בביאור יראת החטא - פרק כד' חלק ג'

 

ועל יראה זאת אמר משה רבנו ע"ה (שמות כ'): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". כי זה עיקר היראה, שיהיה האדם ירא ומזדעזע תמיד, עד שלא תסור יראה זו ממנו, כי על ידי זה וודאי לא יבוא לידי חטא, ואם יבוא - כאונס ייחשב. 

וישעיהו אמר בנבואתו (ישעיה ס"ו): "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי". 

ודוד המלך השתבח בזה ואמר (תהילים קי"ט): "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי". 

וכבר מצאנו שהמלאכים הגדולים והרמים חרדים ורועשים תמיד מפני גאות ה', עד שאמרו ז"ל במשל חכמתם (חגיגה י"ג): "נהר דינור מהיכן יוצא? מזיעתן של חיות",

והוא מפני האימה אשר עליהם תמיד מרוממותו יתברך פן יעדרו דבר קטן מן הכבוד והקדושה הראוי לפניו, ובכל שעה שנגלית השכינה על איזה מקום שיהיה יהיה עד ורעש ורגז. הוא מה שאמר הכתוב (שופטים ה'): "קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזלו". כל שכן בני האדם שראוי שירגזו וירעשו ביודעם שלפני ה' הם עומדים תמיד ונקל להם לעשות איזה דבר שאינו לפי רוממות כבודו יתברך שמו. והוא מה שאמר אליפז לאיוב (איוב ט"ו): "מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אישה הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו". ואומר (שם ד'): "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהילה אף שוכני בתי חומר וגו'". כי הנה על כן צריך וודאי שיחרד תמיד וירעש כל האדם, וכמאמר אליהוא (שם ל"ז): "אף לזאת יחרד לבי. ויתר ממקומו שמעו שמוע ברגז קולו וגו'". זאת היא היראה האמיתית שראוי לאיש החסיד שתהיה על פניו תמיד ולא תסור ממנו.

מסילת ישרים - בביאור יראת החטא - פרק כד' חלק ד'

 

אך חלקי היראה הזאת שנים: האחד הוא בהווה או עתיד, והשני בעבר. בהווה - הוא שיהיה האדם ירא ודואג על מה שהוא עושה או על מה שהולך לעשותו, פן יהיה בו דבר או פן יכנס בו איזה דבר אשר לא לפי כבודו יתברך, וכמו שכתבתי לעיל. בעבר - הוא מתחת ידיו איזה חטא בלא שידע, והוא כעניין בבא בן בוטא שהיה מקריב אשם תלוי בכל יום (כריתות כ"ה) , ואיוב אחר משתה בניו היה משכים "והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו'" (איוב א') , ואמרו ז"ל על משה ואהרן בעניין שמן המשחה שמשח משה לאהרן, שהרי נאמר בו (שמות ל'): "על בשר אדם לא יסך", ולאהרן נצטווה שימשחהו בו, והיו מתייראים שמא מעלו בו באיזה צד שנהגו שלא כמצווה. זה לשונם (הוריות י"ב): "ועל דבר זה דאג משה ואמר שמא מעלתי בשמן המשחה?  יצתה בת קול ואמרה: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וגו'. כטל חרמון. מה טל חרמון אין בו מעילה, אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה. ועדיין היה אהרן דואג: שמא משה לא מעל ואני מעלתי; 

יצאה בת קול ואמרה לו: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מה משה לא מעל, אף אתה לא מעלת". 

הרי לך מידתם של חסידים, שאפילו במצווה שעשו היו דואגים ואומרים שמא נתערב בהם שמץ פסול חס ושלום. ואברהם אחרי שיצא לעזור לבן אחיו לוט ששבו אותו היה מתפחד ואומר שמא לא זכו מעשיו לגמרי, הוא מה שפירשו ז"ל (בראשית רבה פרק מ"ד) על פסוק: "אל תירא אברם" - "רבי לוי אמר לפי שהיה אברהם מתפחד ואומר: בין כל אוכלוסין שהרגתי, שמא היה ביניהם צדיק אחד, או ירא שמים אחד? 

לפיכך נאמר לו אל תירא אברם". ואמרו בתנא דבי אליהו (פרק כ"ה): "אל תירא אברם" - אין אומרים 'אל תירא' אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו".

והיא זאת היראה האמיתית שאמרו עליה (ברכות ל"ג): "אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא אוצר של יראת שמים בלבד", שרק למשה היה קל להשיגה מפני רוב דביקותו בו יתברך שמו. כי האחרים וודאי שהחומר מונע גדול הוא להם. אמנם כל חסיד וחסיד ראוי לו להשתדל להשיג ממנה כל מה שיוכל. ונאמר (תהילים ל"א): "יראו את ה' קדושיו".

מסילת ישרים - בדרך קניית היראה וההרחקה ממפסידיה - פרק כה' חלק א'

 

אך דרך קניית היראה הזאת הוא ההתבונן על שני עניינים אמיתיים. האחד הוא היות שכינתו יתברך נמצאת בכל מקום שבעולם ושהוא יתברך משגיח על כל דבר קטן וגדול אין נסתר מנגד עיניו, לא מפני גדל הנושא ולא מפני פחיתותו, אלא הדבר הגדול והדבר הקטן, הנקלה והנכבד, הוא רואה והוא מבין בלי הפרש. הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו'): "מלא כל הארץ כבודו", ואומר (ירמיה כ"ג): "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", ואומר (תהילים קט"ו): "מי כה' אלוהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ", ואומר (שם קל"ח): "כי רם ה' ושפל ראה וגבוה ממרחק יידע". וכיון שיתברר לו שבכל מקום שהוא, הוא עומד לפני שכינתו יתברך, אז מאליה תבוא בו היראה והפחד פן ייכשל במעשיו שלא יהיו כראוי לפי רוממות כבודו. 

והוא מה שאמרו (אבות פ"ד): "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". כי כיון שהשגחת הקדוש ברוך הוא על כל דבר, והוא רואה הכל ושומע הכל, וודאי שכל המעשים יהיו עושים רשם וכולם נכתבים בספר אם לזכות או לחובה.

מסילת ישרים - בדרך קניית היראה וההרחקה ממפסידיה - פרק כה' חלק ב'

 

ואמנם הדבר הזה אינו מצטייר היטב בשכל האדם, אלא על ידי התמדת ההתבוננות וההסתכלות הגדול, כי כיון שהדבר רחוק מחושינו לא יציירהו השכל אלא אחר רוב העיון וההשקפה, וגם אחר שיציירהו יסור הציור ממנו בנקל אם לא יתמיד עליו הרבה.  ונמצא שכמו שרוב ההתבונן הוא הדרך לקנות היראה התמידית, כן היסח הדעת וביטול העיון הוא המפסיד הגדול שלה, יהיה מחמת טרדות או ברצון, כל הסח דעת בטול הוא ליראה התמידית.

הוא מה שציווה הקדוש ברוך הוא על המלך (דברים י"ז): "והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו", הא למדת שאין היראה נלמדת אלא מן הקריאה הבלתי נפסקת, ותדקדק שאמר "למען ילמד ליראה". ולא אמר: "למען יירא", אלא לפי שאין היראה הזאת מושגת בטבע, כי אדרבא רחוקה היא ממנו מפני גשמיות החושים, ואינה נקנית אלא על ידי לימוד. ואין לימוד לירא אלא ברוב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק, והוא שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד: בשבתו, בלכתו, בשכבו ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמיתת הדבר, דהיינו אמיתת המצא שכינתו יתברך בכל מקום, והיותנו עומדים לפניו ממש בכל עת ובכל שעה, ואז יירא אותו באמת. והוא מה שהיה דוד המלך מתפלל ואומר (תהילים פ"ו): "הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך".

מסילת ישרים - בביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה - פרק כו' חלק א'

 

עניין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו, שתחילתו הוא מה שאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו. 

והוא מה שאמרו ז"ל (יומא ל"ט): "אדם מקדש עצמו מעט - מקדשים אותו הרבה; 

מלמטה - מקדשים אותו מלמעלה".

ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוהיות. ועל דבר זה נקראו הנביאים מלאכים כעניין שנאמר באהרן (מלאכי ב'): "כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", ואומר (דברי הימים ב' ל"ו): "ויהיו מלעיבים במלאכי אלוהים וגו'". ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכעניין שנאמר (תהילים ס"ג): "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך".

ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה, כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרי הוא ובשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמיתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקדוש ברוך הוא ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו - יעזרהו יתברך ויסיע לו. וכעניין שנאמר (תהילים פ"ד): "לא ימנע טוב להולכים בתמים", ועל כן אמרו במאמר שזכרתי: "אדם מקדש עצמו מעט", שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו, "מקדשים אותו הרבה", שהוא העזר שעוזר אותו השם יתברך, וכמו שכתבתי.

מסילת ישרים - בביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה - פרק כו' חלק ב'

 

והנה, האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימנך אכילת קדשים, שהיא עצמה מצוות עשה. ואמרו ז"ל (פסחים נ"ט):"כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: 

הטהור - מעשיו החומריים אינם לו אלא הכרחיים, והוא עצמו אינו מתכון בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב. 

אך הקדוש, הדבק תמיד באלוהיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה. והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה פ"ב): "ויעל מעליו אלוהים" (בראשית ל"ה) - "האבות הן הן המרכבה". וכן אמרו: "הצדיקים הן הן המרכבה", כי השכינה שורה עליהם כמו שהייתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי וודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח, כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש, כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש. 

והוא העניין שאמרו עליו ז"ל (כתובות ק"ה): "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב בכורים". וכן אמרו (יומא ע"א): "ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים. ואין הדבר הזה שיהיו התלמידי חכמים להוטים אחרי העניין הוא לפי הכוונה שזכרתי, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהייתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח ומלוי גרונם תחת מילוי הספלים, ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הִנָּהּ עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק. וכבר הזכירו ז"ל בעניין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן, והייתה כל אחת אומרת:  עלי יניח צדיק ראשו".

מסילת ישרים - בביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה - פרק כו' חלק ג'

 

עניין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלוהיו עד שבשום מעשה אשר יעשה לא ייפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה. וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות זה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזהו אחר שכבר ימצאו בו כל המידות הטובות שזכרנו עד הנה, מתחילת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבוא אל הקודש ויצליח. שהרי אם הראשונות חסרות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום, שנאמר בו (במדבר י"ח): "וזר לא יקרב". 

אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה, אם ירבה לדבוק בתוקף האהבה ועצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועצם רוממותו, יפריד עצמו מענייני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו יכוון לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמיתי, עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו, כמו שעושה לכל קדושיו, ואז יהיה כמלאך ה' ממש, וכל מעשיו, אפילו השפלים והגשמיים, כקורבנות ועבודות. 

והנך רואה שדרך קניית זאת המידה הוא על ידי רוב הפרישה, והעיון העצום בסתרי ההשגחה העליונה, ומצפוני הבריאה וידיעת רוממותו יתברך ותהילותיו, עד שיתדבק בו דבקות גדול וידע לכוון מחשבתו בהיותו הולך ומשתמש בדרכים הארציים כמו שהיה ראוי לכהן שיתכוון בעודו שוחט הזבח או מקבל דמו או זורקו עד שימשוך בזה הברכה ממנו יתברך החיים והשלום, וזולת זה אי אפשר שישיג מעלה זו ויישאר על כל פנים חומרי וגשמי ככל שאר בני אדם. והנה מה שעוזר להשגת המידה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה, כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהידבק בבורא.

מסילת ישרים - בביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה - פרק כו' חלק ד'

 

מפסידי המידה: הם חסרון הידיעות האמיתיות ורוב החברה עם בני האדם. כי החומריות מוצא את מינו וניעור ומתחזק, ונשארת הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה. אך בהיפרדו מהם והישארו לבדו, ויכין עצמו אל השראת קדושתו, הנה בדרך שרוצה לילך בה יוליכוהו, ובעזר האלוהי אשר יותן לו, תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות, ותדבק בקדושתו יתברך ותשלם בו. ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר והוא הרוח הקודש, שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחוק האנושי. ויכול להגיע דביקותו אל מעלה כל כך גדולה, שכבר יימסר בידו מפתח של תחיית המתים, כמו שנמסר לאליהו ולאלישע, שהוא מה שֶּׁמּורֶה על עצם ההתדבקות בו יתברך, שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים, הנותן חיים לכל חי.  וכמאמרם ז"ל (תענית ב'): "שלושה מפתחות לא נמסרו ביד שליח:  מפתח תחיית המתים וכו'".

הנה הִדָּבֵק בו יתברך דביקות גמור יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם, שהוא מה שמתייחס לו בפרט יותר מן הכל, כמו שכתבתי, והוא מה שסיימה הברייתא: "וקדושה מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".

מסילת ישרים - בביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה - פרק כו' חלק ה'

 

ואתה קורא נעים, ידעתי שכמוני תדע אשר לא כליתי בספרי זה את כל חוקי החסידות, ולא אמרתי כל מה שיש לומר בעניין זה, כי אין לדבר סוף ואין להתבונן תכלית. אבל אמרתי קצת מכל פרט שבפרטי הברייתא, אשר עליה יסדתי חיבורי זה, והוא מה שיוכל להיות התחלה וראשית להרחיב העיון בעניינים ההם, כיון שנגלה דרכם ונפתח אורחם לעינינו ללכת בם בדרך מישור, ועל כל כיוצא בזה נאמר (משלי א'): "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה". והבא לטהר מסיעים אותו, "כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (שם ב') להישיר איש דרכו לפני בוראו. 

וזה פשוט, כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו היישרה והדרכה. כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנותו, אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חברו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו, וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל אחד ואחד לפי מה שהוא, ראויים לו דרכי החסידות. לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה הוא שווה לכל נפש וודאי. הואיל והנושאים משתנים, אי אפשר שלא ישתנו גם האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי עניינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש שמפני צורכו הוא בעל מלאכה פחותה, כמו מי אשר לא יפסק מפיו הלימוד. וכתיב (שם ט"ז): "כל פעל ה' למענהו" ואומר (שם ג'): "בכל דרכיך דעהו והו יישר אורחותיך".

הוא יתברך שמו ברחמיו יפקח עינינו בתורתו ויורנו בדרכיו ויוליכנו באורחותיו, ונזכה לתת כבוד לשמו ולעשות נחת רוח לפניו. יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. אמן אמן אמן.

אמר המחבר:

הפעם אודה את ה', אשירה ואזמרה, אשר עד הנה עזרוני רחמיו להוציא לאור ספרי זה "מסילת ישרים", אשר להתלמד בו חיברתיו, ולהועיל לשכמותי לרבים נתתיו, אולי אזכה שיזכו אחרים על ידי וייטב להם בעבורי ואעשה נחת רוח ליוצרי. ותהי זאת נחמתי בארץ תלאובות, ואקרא שמה רחובות. כן יאמר ה' לתת חלקי בתורתו ללמד וללמד לשמר ולעשות וחפצו בידי יצליח. אמן, כן יהי רצון. 

ותשואות חן חן ממני ישא, איש אשר כלבבי, מדושתי ובן גרני, עטרה לראשי וחותם על יד ימיני, זה דודי וזה רעי, רבי אלופי ומיודעי, הלא הוא החכם הנעלה כמוהר"ר יעקב בן כ"ר אברהם בשן נר"ו, אשר נכנס בעובייה של קורה לזכותני בדבר הזה מתחילה ועד סוף, להדפיס ולהגיה ולהשלים כל המלאכה בשלם שבפנים. ומשנהו נודע בשערים שמו, מהולל בתשבחותיו ונימוקו עמו, זריז ונזכר לטובה על כל מגיהי ספרים, איש מהיר במלאכתו, בין החכמים מרום שבתו, הלא הוא החכם הנעלה כמוהר"ר דוד בן להרב הגדול המופלא והמובהק כמוהר"ר רפאל מילדולה נר"ו. יברך ה' חילם ופועל ידיהם, בכל אשר יפנו ישכילו, שמחת עולם תהיה להם, ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. 

כה דברי הצעיר משה בן כ"ר יעקב חי לוצאטו ס"ט