top of page

מסילת ישרים

מסילת ישרים

פרק כ' חלק א'

מסילת ישרים

פרק כ' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק כ' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק כ' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק כא' חלק א'

מסילת ישרים

פרק כא' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק כב' חלק א'

מסילת ישרים

פרק כב' חלק ב'

מסילת ישרים

פרק כב' חלק ג'

מסילת ישרים

פרק כב' חלק ד'

מסילת ישרים

פרק כב' חלק ה'

מסילת ישרים

פרק כב' חלק ו'

מסילת ישרים

פרק כב' חלק ז'

מסילת ישרים

פרק כב' חלק ח'

מסילת ישרים - במשקל החסידות - פרק כ' חלק ב'

 

והנה מה שצריך להבין הוא, כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם (ירמיה מ') גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע אמר ליוחנן בן קרח: "שקר אתה דובר אל ישמעאל", ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה. וכבר ייחס הכתוב אליו הריגת אנשים אשר נהרגו כאילו הרגם הוא, וכמאמרם ז"ל (נדה ס"א) על פסוק "את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו" (ירמיהו מ"א) . והבית השני גם הוא חרב על ידי חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק. 

במעשה דבר קמצא (גיטין נ"ו) אמרו:"סבור רבנן לקרביה. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח. סבור למקטליה; אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג". בין כך ובין כך הלך אותו רשע והלשין את ישראל בא הקיסר והחריב ירושלים. והוא מה שאמר רבי יוחנן על זה: "ענוותנותו של רבי זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו,  והגליתנו לבין האומות". הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשייה או הפרישה.

מסילת ישרים - במשקל החסידות - פרק כ' חלק א'

 

מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא עניין עיקרי מאוד מאוד. 

ותדע באמת שזוהי המלאכה הקשה שבחסידות, כי דקותו רב ויש לייצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה, כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצוות גדולות. ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בשלושה דברים: שיהיה לבו ישר שבלבבות, שלא תהיה פנייתו אלא לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולא זולת זה כלל, ושיהיה מעין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה, ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו: "אשרי אדם עוז לו בך וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהילים פ"ד) . אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו, לא יגיע אל השלמות וקרוב הוא ליכשל וליפול, דהיינו: או אם הכוונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעין, או אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא ייפול. אך אם שלושתם ישמור כראוי תמימות המחשבה, עיון ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה חנה בנבואתה (שמואל א' ב'): "רגלי חסידיו ישמור". ודוד כמו כן אמר (תהילים ל"ז): "ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו".

מסילת ישרים - רבי משה חיים לוצאטו" זצוק"ל

מסילת ישרים - במשקל החסידות - פרק כ' חלק ג'

 

הנה התורה ציווה (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", וכמה פעמים יכנס האדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו רבותינו ז"ל (יבמות ס"ה): "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר את שאינו נשמע". ראה: פשוט הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצווה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יוכל להיוולד מזה מריבה, שיותר תתבזה המצווה ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה וודאי שחייב החסיד להניח את המצווה ולא לרדוף אחריה. וכן אמרו ז"ל בעניין הלווים ז"ל (במדבר רבה פ"ה): "מפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות, וכולן רצים לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: אני טוען כאן, וזה מריב ואומר: אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין קלות ראש, והייתה השכינה פוגעת בהם וכו'".

הנה חייב האדם לשמור כל המצוות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהילים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו (אבות פרק ה'): "הוי עז כנמר וכו'". אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה, כי כל זה נאמר על גופי המצוות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה, שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה וודאי שיותר הגון הוא, לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר הכתוב (מיכה ו'): "והצנע לכת עם אלוהיך", וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצווה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו.

מסילת ישרים - במשקל החסידות - פרק כ' חלק ד'

 

נמצאת למד, שהבא להתחסד חסידות אמיתי, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם ולפי התנאים המתלווים להם: לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום. ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה - יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע; ומעשה אחר רע במראיתו וטוב בתולדותיו, הכל הולך אחר החיתום והתולדה, שהוא פרי המעשים באמת.  ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ ו"ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב') . ומעשה דרבי טרפון (ברכות י') יוכיח, שהחמיר להטות כבית שמאי, ואמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, אף על פי שמחמיר היה. וזה, שעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה עניין כבד לישראל. מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם. הנה קיומה של תורה שגמר דין זה יישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים, ולא ייחלש בשום פנים, שלא תעשה תורה חס ושלום כשתי תורות. ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא, מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעיניים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'.

מסילת ישרים - בדרכי קנית החסידות וההרחקה ממפסידיה - פרק כא' חלק א'

הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות, הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות. כי כאשר ירבה האדם להתבונן על גודל רוממותו יתברך ותכלית שלמותו ורוב ההרחק הבלתי משוער שבין גדולתו ובין שפלותנו, יגרום לו שיימלא יראה ורעדה מלפניו, ובהתבוננו על רוב חסדיו עמנו ועל גדל אהבתו יתברך לישראל, ועל קרבת הישרים אליו ומעלות התורה והמצוות וכיוצא מן העיונים והלימודים, וודאי שתתלהט בו אהבה עזה ויבחר ויתאווה לדבק בם, כי בראותו שהשם יתברך הוא לנו לאב ממש ומרחם עלינו כאב על בנים, יתעורר בו בהמשך החפץ והתשוקה לגמול לו כבן אל אביו. והנה לזה צריך האדם שיתבודד בחדריו ויקבץ כל מדעו ותבונתו אל ההסתכלות ואל העיון בדברים האמיתיים האלה, והנה וודאי שיעזרהו לזה רוב ההתמדה והעיון במזמורי דוד המלך ע"ה וההתבוננות בם במאמריהם ועניינם, כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות, הנה בהתבוננו בם לא ימנע מהתעורר בו התעוררות גדול לצאת בעקבותיו וללכת בדרכיו. וכן תועיל הקריאה בספור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים. וזה מבואר. 

אך מפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות.כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו, אי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזה, ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות, ואפילו אם השיגו כבר, הנה הטרדות מכריחות את השכל ומערבבות אותו ואינן מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה ובשאר העניינים השייכים אל החסידות, כאשר זכרתי. על כן אמרו חז"ל (שבת ל'): "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק,  ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה". כל ששכן ההנאות והתענוגים, שהם הפכים ממש אל החסידות, כי הנה הם מפתים הלב למשך אחריהם וסר מכל ענייני הפרישות והידיעה האמיתית.

מסילת ישרים - בדרכי קנית החסידות וההרחקה ממפסידיה - פרק כא' חלק ב'

 

אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הביטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי. באשר ידע כי וודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו. וכמו שאמרו ז"ל במאמריהם (ביצה ט"ז): "כל מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים" וכן אמרו (יומא ל"ח): "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא". וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה הייתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני האדם ואמר (בראשית ג'): "בזיעת אפיך תאכל לחם", אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להימלט ממנו. 

על כן אמרו (ספרי): "יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר (דברים כ"ח) בכל משלח ידך אשר תעשה". אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות מוכרח. הוא מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים ע"ה): "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, כי אלוהים שופט זה ישפיל וזה ירים". ושלמה המלך עליו השלום אמר (משלי כ"ג): "אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל". אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים, עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה, וזה וזה נתקיים בידם (ברכות ל"ה) , כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תישאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה.

 

מסילת ישרים - בביאור מידת הענווה וחלקיה - פרק כב' חלק א'

הנה כבר דיברנו למעלה מגנות הגאווה, ומכללה נשמע שבח הענווה. אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענווה ותתבאר הגאווה מאליה. הנה כלל הענווה הוא, היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאווה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהינה ההפכיות של תולדות הגאווה.  וכשנדקדק נמצא, שתלויה במחשבה ובמעשה. כי בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם. ונבאר עתה החלקים האלה:

מסילת ישרים - בביאור מידת הענווה וחלקיה - פרק כב' חלק ב'

 

הענווה במחשבה - היא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהילה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו, וזה מפני מה שחסר ממנו בהכרח, וגם מפני מה שכבר יש בידו. מפני מה שחסר ממנו - פשוט הוא, כי אי אפשר לאדם, באיזה מדריגה שיהיה מן השלמות, שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו, או מצד משפחתו וקרוביו, או מצד מקרים שקרו לו, או מצד מעשיו, ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז') , הן כל אלה מומים באדם שאין מניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר ענייני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם. 

הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאווה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל, והנה אין לך חכם שלא יטעה ושלא יצטרך ללימוד מדברי חבריו ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן אפוא איך יתנשא בחכמתו? ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאווה והתנשאות, כי הנה מי שהוא בעל שכל שיודע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, והשור מושך בכוחו לפי שחוקו הוא, כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו - היה מתחכם גם הוא כמוהו, אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות, אלא אם יש בו חכמה רבה הנה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה. וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי (אבות פ"ב): "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת". אם עשיר הוא - ישמח בחלקו ועליו הוא לעזור למי שאין לו. אם גיבור הוא - עליו לעזור לכושלים ולהציל לעשוקים. הא למה זה דומה, למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאווה לפי האמת.

מסילת ישרים - בביאור מידת הענווה וחלקיה - פרק כב' חלק ג'

 

והנה זה העיון וההתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה אצלו אז יקרא עניו אמיתי, שבלבו ובקרבו הוא עניו, והוא כעניין דוד שאמר למיכל (שמואל ב' ז'): "והייתי שפל בעיני". ואמרו ז"ל (סוטה ה'): "כמה גדולים נמוכי הרוח. שבזמן שבית המקדש קיים,  אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו.  מנחה, שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם,  שנאמר (תהילים נ"א): "זבחי אלוהים רוח נשברה",  הרי זה שבח של נמוכי הרוח, שהם ענווים בלבם ומחשבתם. וכן אמרו עוד (חולין פ"ט): "לא מרובכם מכל העמים" (דברים ז') -  "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אני חושק בכם, שאפילו כשאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני.  נתתי גדולה לאברהם אמר: (בראשית י"ח) ואנכי עפר ואפר.  נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו: (שמות ט"ז) ונחנו מה. נתתי גדולה לדוד אמר: (תהילים כ"ב) ואנכי תולעת ולא איש".

כל זה ממה שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו, ביודעו באמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד החסרונות האחרים שאי אפשר שלא יהיו בו. ועוד, שאפילו באותם המצוות עצמם שהשיג לא הגיע וודאי לתכלית האחרון.  ועוד, אפילו לא יהיה בו חסרון אחר אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו להתנשא כלל. כי הרי כל מעלה שהוא משיג אינו אלא חסד אל עליו, שרוצה לחון אותו, עם היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאוד, על כן אין לו אלא להודות למי שחננו וליכנע תמיד יותר. הא למה זה דומה, לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד, שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה החסד שיקבל כך ירבה הבושת שיבוש. כן הדבר הזה, בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו בהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך, וכעניין שאמר דוד המלך (תהילים קט"ז): "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי".

מסילת ישרים - בביאור מידת הענווה וחלקיה - פרק כב' חלק ד'

וכבר ראינו חסידים גדולים שנענשו על שהחזיקו טובה לעצמם עם כל חסידותם. נחמיה בן חכליה, אמרו ז"ל (סנהדרין ס"ג): "מפני מה לא נקרא ספרו על שמו מפני שהחזיק טובה לעצמו", וכן חזקיה אמר (ישעיה ל"ח): "הנה לשלום מר לי מר" לפי שענהו הקדוש ברוך הוא (מלכים ב' י"ט): "וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי".  וכמאמרם ז"ל (ברכות י'): "כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים". הרי לך שאין לאדם אפילו להחזיק טובה לעצמו על טובותיו, וכל שכן שלא יתנשא ויגבה בהם. 

ואמנם כל זה הוא ממה שראוי להשיב אל לבו מי שיהיה כאברהם, כמשה, כאהרן, כדוד ושאר החסידים שזכרנו. אבל אנחנו, יתומי יתומים, אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבים שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו, וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת ולא יזוח עלינו לבנו חינם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאוד, הסיכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן וודאי שאין ראוי לנו ההינשא כלל אלא הבושת והשפלות. וזה פשוט.

 

מסילת ישרים - בביאור מידת הענווה וחלקיה - פרק כב' חלק ה'

הנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה. נדבר עתה מענוות המעשה. והיא תתחלק לארבעה חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות בסבול העלבונות בשנוא הרבנות וברוח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל. האחד הוא בהתנהג בשפלות וזה ראוי שיהיה בדיבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו. בדבורו - אמרו ז"ל: "לעולם יהי דבורו של אדם בנחת עם הבריות", ומקרא מלא הוא (קהלת ט'): "דברי חכמים בנחת נשמעים". צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון. וכן הוא אומר (משלי י"א): "בז לרעהו חסר לב", ואומר (שם י"ח): "בבוא רשע בא גם בוז". בהליכתו - אמרו ז"ל (סנהדרין פ"ח): "שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענותן ושפל ברך, שייף עייל שייף נפק". 

ולא ילך בקומה זקופה ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו. וכן אמרו ז"ל (קידושין ל"א): "כל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה", וכתיב (ישעיהו י'): "ורמי הקומה גדועים". בשבתו - שיהא מקומו בין השפלים ולא בין הרמים. והוא גם כן מקרא מלא (משלי כ"ה): "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו'". וכן אמרו ז"ל בויקרא רבה (פרק א'): "הרחק ממקומך שנים ושלושה מקומות ושב עד שיאמרו לך רד". 

ועל כל המקטין עצמו אמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ה): "כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא", וכנגד זה אמרו (ילקוט יחזקאל כ"א): "הסר המצנפת והרם העטרה" - "כל מי שהוא גדול בעולם הזה קטן בעולם הבא". ומיניה להפך, מי שהוא קטן בעולם הזה, זמן גדולתו לעולם הבא. ואמרו (סוטה ה'):"לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקדוש ברוך הוא כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני".  וזה מפני שפלותו. וכן אמרו (ראש השנה י"ז): "לשארית נחלתו" (מיכה ז') - "למי שמשים עצמו כשיריים".

 

מסילת ישרים - בביאור מידת הענווה וחלקיה - פרק כב' חלק ו'

 

החלק השני הוא סבילת העלבונות והנה בפירוש אמרו (ראש השנה כ"ב): "למי נושא עוון? למי שעובר על פשע.  ואמרו עוד: הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר: (שופטים ה') , ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", וסיפרו מגודל ענוותו של בבא בן בוטא, זה לשונם (נדרים ס"ו): "ההוא בר בבל דסליק לארץ ישראל, נסיב אתתא. אמר לה: בשילי לי תרי טלפי וכו' אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני. אזלת ואייתי ליה תרי שרגי.  אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הווה יתיב בבא בן בוטא וודאין דינא. אזלת ותברת יתהון על רישיה, אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה לו: כך ציווני בעלי. אמר: עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא", והלל כמו כן ספרו מרוב ענוותנותו במסכת שבת (ל"א) , זה לשונם: "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענותן כהלל וכו', ורבי אבהו אחרי רוב ענוותו, מצא שעדיין לא הגיע להיות ראוי להיקרא עניו, זה לשונם (סוטה מ'): "אמר רבי אבהו: מריש הווה אמינא ענותנא אנא, כיון דחזינא לרבי אבא דעכו, דאמר איהו חד טעמא, ואמר אמוריה חד טעמא, 

ולא קפיד - אמינא לאו ענותנא אנא".

 

מסילת ישרים - בביאור מידת הענווה וחלקיה - פרק כב' חלק ז'

שנאת הרבנות ובריחת הכבוד משנה ערוכה היא (אבות פ"א): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". ואמרו עוד (שם): "הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח". ואמרו "כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו". ואמרו עוד (פסיקתא רבתי): "אל תצא לריב מהר" (משלי כ"ה) - "אל תהי אחר השררה, למה? פן מה תעשה באחריתה - למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם" עוד שם: "רבי מנחמא בשם רבי תנחום: כל המקבל עליו שררה כדי ליהנות ממנה,  אינו אלא כנואף הזה, שהוא נהנה מגופה של אשה. עוד שם: "אמר רבי אבהו: אני נקראתי קדוש הא אם אין בך כל המידות הללו שיש בי, לא תקבל עליך שררה. ותלמידי ר"י יוכיחו שהיו מוצרכים מפני עניותם ולא רצו לקבל עליהם שררה. הוא מה שאמרו ז"ל בפרק כוהן משוח (הוריות י'): "כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם". ואמרו עוד (פסחים פ"ז): "אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה". ומנלן? מיוסף, שמפני שהנהיג עצמו ברבנות מת קודם אחיו (ברכות נ"ה) .

כללו של דבר: אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו. כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו, מובלע בין האנשים, אינו נתפס אלא על עצמו, כיון שנתעלה לרבנות ושררה כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו, כי עליו להשקיף על כולם ולרעות אותם דעה והשכל ולהישיר מעשיהם, ואם לאו. "ואשמם בראשיכם (דברים א') כתיב, אמרו חכמים (דברים רבה פרק א'). והכבוד אינו אלא הבל הבלים, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו ומשכחו כל חובתו, ומי שמכירו וודאי שימאס בו וישנאהו, והתהילות אשר יהללוהו בני האדם יהיו עליו לטורח, כי בראותו אותם מגדילים הלוליהם על אשר אינו בו באמת, אינו אלא מתבושש מתאנח על שלא די לו רעתו שחסרות ממנו המעלות ההם, אלא שיעמיסו עליו תהילות שקר למען ייכלם יותר.

 

מסילת ישרים - בביאור מידת הענווה וחלקיה - פרק כב' חלק ח'

החלק הרביעי הוא חילוק הכבוד לכל אדם וכן שנינו (אבות פרק ד'): "איזהו מכובד המכבד את הבריות", ואמרו עוד (פסחים קי"ג): "מנין היודע בחברו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד, שחייב לנהוג בו כבוד וכו'". ועוד שנינו (אבות פ"א): "הוי מקדים בשלום כל אדם". ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדים לו אדם שלום מעולם ואפילו נוכרי בשוק (ברכות י"ז). ובין בדיבור ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחבריו. וכן סיפרו ז"ל (יבמות ס"ב) מעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו על שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכמו שהביזיון הוא דבר מתייחס אל הרשעים, כדבר הכתוב שזכרנו: "בבוא רשע בא גם בוז", כן הכבוד מתייחס אל הצדיקים. כי הכבוד שוכן עימהם ואינו מתפרש מהם, ואומר (ישעיה כ"ד): "ונגד זקניו כבוד". 

והרי נתבארו חלקי הענווה הראשיים ופרטיהם ככל פרטי המינים המתרחבים והולכים לפי הנושאים ולפי העתים והמקומות. ישמע חכם ויוסיף לקח. והנה זה וודאי שהענווה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים ומקרבת אותו אל טובות רבות. כי העניו יחוש מעט על דברי העולם ולא יקנא בהבליו, ועוד שחברת העניו נאה עד מאוד ורוח הבריות נוחה הימנו בהכרח, לא יבוא לידי כעס ולא לידי מריבה, אלא הכל בהשקט, הכל במנוחה. אשרי מי שזוכה למידה זו. וכבר אמרו (ירושלמי שבת א ג'):"מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסוליתה", כי כל החכמה כולה לא יערכנה. וזה ברור.

 

bottom of page